30 ביולי 2010

האם כדאי לי להיות מאושרת? האם יש סתירה בין אושר לחיי יצירה?

ייתכן שהשם של המאמר הזה נשמע לכם קצת מוזר. הרי מי שוקל בדעתו האם "כדאי" לו להיות מאושר או לא? כולנו מודים, בגלוי ובמוצהר, שאנחנו רוצים ושואפים להיות מאושרים. מי יגיד בפירוש שהוא מעדיף לסבול?... ובכ"ז, היו שנים בחיי שהאמנתי שאם "חלילה" אהיה מאושרת, מקורות היצירה שלי יתייבשו ולא יהיה לי על מה לכתוב. התרגלתי עד לאותו זמן ליצור מתוך כאב וסבל נפשיים עזים ומתוך כמיהה אל האושר הבלתי מושג, ופחדתי פחד מוות שאם אצליח להשיג את האושר - אפסיק ליצור. אבל רציתי להיות מאושרת. מאוד רציתי. ולא ידעתי על איזה משני החלקים של המשוואה אצטרך לוותר על מנת להיות שלמה עם עצמי: על היצירה או על האושר? היום העניין הזה נראה לי מגוחך, אבל בזמנו זו היתה שאלה ממש קריטית עבורי.

29 ביולי 2010

פרנצ'סקה וודמן: כרוניקה מצולמת של מוות ידוע מראש

לאחרונה נתקלתי בכתבה אודות פרנצ'סקה וודמן, אמנית צילום שחיה ופעלה בארה"ב בשנות השישים והשבעים, והתאבדה כשהיא רק בת 22. לא הכרתי אותה לפני כן, והסיפור שלה הכאיב לי - בעיקר משום שהיא בורכה בכישרון גדול מאוד.

26 ביולי 2010

להיות מורה - סיפור ההתפתחות שלי כמורה

כשהייתי תלמידת תיכון הכרתי את המורה שבזכותה הבנתי שמתישהו בעתידי גם אני אהיה מורה. היא היתה המורה שלי לספרות ותנ"ך, ומורה יוצאת דופן - דמות בעלת השראה, חזון ומעוף נדירים. הרגשתי שנפלה בחלקי זכות עצומה ללמוד אצלה. אהבתי אותה, הערצתי אותה, והייתי מסורה לה בלב ונפש. מה שתמיד היה ברור יותר מכל הוא שהיא לימדה מתוך דחף פנימי אמיתי, ושההוראה היתה עבורה ייעוד.

אני מאמינה שלכל אחד ואחת מאיתנו יש ייעוד, ושהקושי הגדול שלנו הוא למצוא אותו ולהבין מהו (ולפעמים גם ללמוד לאהוב אותו...). ובכן, אני מצאתי אותו - או לפחות את חלקו - כשהייתי תלמידת תיכון צעירה ותמימה, מלאת אמונה ונלהבת. לא שרציתי להיות "כמו" המורה שלי. ולא שרציתי להיות מורה. לא שאפתי לזה ולא התכוונתי לזה. פשוט ידעתי שאהיה מורה...

מתוך "האריה, המכשפה וארון הבגדים" / ק.ס. לואיס

כן, מובן שבאחד הימים תחזרו לנרניה. אם היֹה הייתָ ביום מימיך מלך בנרניה - לעולם אתה מלך בנרניה. אבל אל תנסו ללכת באותה הדרך פעמיים. לאמיתו של דבר, אל תנסו להגיע לשם כלל וכלל. זה יקרה בשעה שלא תצפו לזה. ואל תרבו לדבר בכך אפילו ביניכם לבין עצמכם. ואל תספרו זאת למישהו זולתכם אלא אם כן תיווכחו לדעת כי גם הוא התנסה בהרפתקאות דומות לאלו שלכם. מה אמרתם? איך תדעו זאת? הה. ידוע תדעו, בלי ספק. ישנם דברים - כך אומרים - אשר אפילו מראיהם יגלו את סודם. פיקחו עיניים!

20 ביולי 2010

מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול

מי ששר
מעביר את הזמן בכיף
עד הלילה הוא כבר עייף
וישן כמו תינוק עד ששמש
שב לו מאמש
מי ששר
ואפילו אם יזייף
אלוהים את ראשו לוטף
ואז לרגע מי ששר
מאושר
מי ששר / מילים: אהוד מנור, לחן ושירה: מתי כספי

18 ביולי 2010

סדרת הדי.וי.די "ההיסטוריה של הרוקנ'רול"

בהמשך למאמר מפרי עטי הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים, אך גם בלי כל קשר אליו, אני רוצה להמליץ לכם על סדרת הדי.וי.די ההיסטוריה של הרוקנ'רול. מדובר בסדרה מצוינת של 10 שעות צפיה המספרת את סיפורה של מוסיקת הרוק ואת סיפורה של תקופה מרתקת בתולדות המוסיקה. בסדרה ניתן לראות, לחוש ולהריח את האווירה החיונית של מוסיקת הרוק כפי שהיא מתבטאת לא רק במוסיקה עצמה אלא גם באופן התפתחותה: מוסיקה הנמצאת תמיד בתנועה, תמיד מושפעת, משפיעה, מגיבה.

16 ביולי 2010

הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים

המאמר שלפניכם הוא השני בצמד מאמרים שעוסקים בהיבטים השונים של דיסוננט וקונסוננט - מתח והרפיה - ומעניקים כלים להבנת המוסיקה, האמנות, והחיים בכלל מנקודת מבט פנימית, מהותית. כפי שתראו בהמשך, מדובר במאמרי יסוד שנוגעים בשאלות בסיסיות הקשורות ישירות למציאות שבה אנו חיים, ומנסים לתת עליהן תשובות ברורות ומנומקות תוך התייחסות לתיאוריה המוסיקלית והשלכותיה על כל תחומי החיים. המאמר הראשון - קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער? - עוסק במהותם של המתח וההרפיה וכיצד הם באים לידי ביטוי במוסיקה, באמנות ובחיים בכלל, והמאמר השני (הנוכחי) עוסק במשמעותם של המתח וההרפיה תוך התבוננות בהתפתחות ההיסטורית של הנפש המערבית באמצעות הכלים שהתיאוריה המוסיקלית מעניקה לנו. ניתן לקרוא את כל אחד מהמאמרים כמאמר עצמאי ובלי קשר מחייב אחד לשני, אבל אני מאוד ממליצה לקרוא אותם כצמד מאמרים הקשורים זה לזה - ועדיף לקרוא אותם לפי סדר כתיבתם.

14 ביולי 2010

קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?

המאמר שלפניכם הוא הראשון בצמד מאמרים שעוסקים בהיבטים השונים של דיסוננט וקונסוננט - מתח והרפיה - ומעניקים כלים להבנת המוסיקה, האמנות, והחיים בכלל מנקודת מבט פנימית, מהותית. כפי שתראו בהמשך, מדובר במאמרי יסוד שנוגעים בשאלות בסיסיות הקשורות ישירות למציאות שבה אנו חיים, ומנסים לתת עליהן תשובות ברורות ומנומקות תוך התייחסות לתיאוריה המוסיקלית והשלכותיה על כל תחומי החיים. המאמר הראשון (הנוכחי) עוסק במהותם של המתח וההרפיה וכיצד הם באים לידי ביטוי במוסיקה, באמנות ובחיים בכלל, והמאמר השני - הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים - עוסק במשמעותם של המתח וההרפיה תוך התבוננות בהתפתחות ההיסטורית של הנפש המערבית באמצעות הכלים שהתיאוריה המוסיקלית מעניקה לנו. ניתן לקרוא את כל אחד מהמאמרים כמאמר עצמאי ובלי קשר מחייב אחד לשני, אבל אני מאוד ממליצה לקרוא אותם כצמד מאמרים הקשורים זה לזה - ועדיף לקרוא אותם לפי סדר כתיבתם.

הסרט "בילי אליוט"

"רק שאלה אחרונה. האם אני יכולה לשאול אותך, בילי, מה אתה מרגיש כשאתה רוקד?"
"לא יודע... זו הרגשה טובה כזאת... בהתחלה זה קצת נוקשה, אבל כשאני נכנס לזה אני שוכח הכל. ואני... כאילו נעלם. כאילו נעלם. כאילו אני מרגיש שינוי בכל הגוף שלי... כאילו יש אש בגוף שלי... ואני פשוט שם, עף כמו ציפור... כמו חשמל... כן, כמו חשמל"...
(דיאלוג מתוך הסרט "בילי אליוט")

הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"

יש דברים שאני רואה או שומעת ואומרת לעצמי "הנה, התיאוריה המוסיקלית עובדת". ברור, היא עובדת תמיד, כי היא נכונה. אבל יש מקרים שבהם התיאוריה מוכיחה את עצמה באופן קיצוני, מובהק, בוטה, פשטני. זהו המקרה בסרט "101 כלבים וגנבים". אכן, בד"כ החיים והמוסיקה אינם מחולקים לטוב ורע או שחור ולבן, וזה מה שעושה את לימודי התיאוריה לכ"כ מעניינים ומורכבים. אבל לעיתים מזדמנים לנו מקרים של שחור ולבן שבזכותם אנחנו יכולים להבין טוב יותר את גווני האפור למיניהם. במובן זה, הפשטנות והקיצוניות - הקלישאות, בעצם - יכולות לשרת אותנו היטב אם רק נדע להקשיב להן וללמוד מהן.

12 ביולי 2010

סטיבן קינג / על הכתיבה

לפני מספר שנים הייתי רשומה לספריה ושם השאלתי וקראתי הרבה מספריו של סטיבן קינג. קראתי אותם בהנאה גדולה, לעיתים סבלתי מהם, ולעיתים קרובות מידי התאכזבתי מהם מאוד (או מחלקים שלהם). באופן כללי כן אהבתי והערכתי את הכתיבה שלו, אבל העובדה הפשוטה היא שעד היום לא קניתי אף ספר שלו (אני מחזיקה בביתי רק ספרים שאני יודעת שאקרא שוב, לפחות עוד פעם אחת).

Inside the Actors Studio - התוכנית "סטודיו למשחק" בהנחיית ג'יימס ליפטון

"סטודיו למשחק" היא תוכנית אירוח אמריקאית מיוחדת במינה: כל משתתפיה - המנחה, האורחים והקהל - הם אנשי מקצוע בתחום אמנויות הבמה והקולנוע. המנחה הוא ג'יימס ליפטון, איש רב פעלים בתחומי הבמה והקולנוע - סופר, תסריטאי, משורר, מלחין ושחקן. האורחים הם בעיקר שחקני קולנוע, ולעיתים במאים, מוסיקאים ובדרנים. הקהל מורכב מתלמידים לאמנויות הבמה והקולנוע.