14 ביולי 2010

קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?

המאמר שלפניכם הוא הראשון בצמד מאמרים שעוסקים בהיבטים השונים של דיסוננט וקונסוננט - מתח והרפיה - ומעניקים כלים להבנת המוסיקה, האמנות, והחיים בכלל מנקודת מבט פנימית, מהותית. כפי שתראו בהמשך, מדובר במאמרי יסוד שנוגעים בשאלות בסיסיות הקשורות ישירות למציאות שבה אנו חיים, ומנסים לתת עליהן תשובות ברורות ומנומקות תוך התייחסות לתיאוריה המוסיקלית והשלכותיה על כל תחומי החיים. המאמר הראשון (הנוכחי) עוסק במהותם של המתח וההרפיה וכיצד הם באים לידי ביטוי במוסיקה, באמנות ובחיים בכלל, והמאמר השני - הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים - עוסק במשמעותם של המתח וההרפיה תוך התבוננות בהתפתחות ההיסטורית של הנפש המערבית באמצעות הכלים שהתיאוריה המוסיקלית מעניקה לנו. ניתן לקרוא את כל אחד מהמאמרים כמאמר עצמאי ובלי קשר מחייב אחד לשני, אבל אני מאוד ממליצה לקרוא אותם כצמד מאמרים הקשורים זה לזה - ועדיף לקרוא אותם לפי סדר כתיבתם.

אם למדתם מוסיקה, אפילו קצת, בוודאי נתקלתם כבר בצמד המילים "קונסוננט ודיסוננט" בהקשרים שונים. למען האמת, גם אם לא למדתם מוסיקה מעולם בוודאי נתקלתם בו. המושגים הללו שגורים מאוד בפינו וכולנו משתמשים בהם בכל מיני סיטואציות בחיינו, ולא רק זה אלא שיש לנו אפילו דיעות קדומות עליהם. למשל, כשמגיעים אליי תלמידים שכבר למדו מוסיקה ואני שואלת אותם אם הם שמעו על המושגים הללו, הם בד"כ אומרים שכן. וכשאני שואלת אותם מהם קונסוננט ודיסוננט, התשובה שאני מקבלת, תמיד, היא: "קונסוננט הוא נעים, ודיסוננט הוא לא נעים". או לחילופין, גירסת-בת של תשובה זו: "קונסוננט הוא יפה, ודיסוננט הוא מכוער"...

ובכן, במאמר שלפניכם אני מזמינה אתכם לצאת איתי למסע חביב שיוכל לעזור לנו להבין מהם דיסוננט וקונסוננט עפ"י הגדרות אחרות, מדויקות יותר. שימו לב להגדרות הפשוטות-אך-עמוקות הללו, הטומנות בחובן את כל התשתית של התיאוריה המוסיקלית המערבית:

קונסוננט הוא אירוע רפוי/יציב שאינו זקוק לפיתרון
דיסוננט הוא אירוע מתוח/בלתי יציב שזקוק לפיתרון

(קונסוננט ודיסוננט: להלן קונס' ודיס')

כפי שציינתי בפתיחת המאמר כנ"ל, ההסבר שלי להגדרות הללו ניתן בשני מאמרים שונים: במאמר הנוכחי אני מתמקדת בחלק הראשון של ההגדרה: מהו רפוי/מתוח, ואילו במאמר השני אני דנה בשאלה מהו הפיתרון ומדוע "צריך" לפתור/לא לפתור, תוך סקירה היסטורית-נפשית-מוסיקלית של התופעה הזאת. שאלת הקונס' והדיס' היא שאלת מפתח לגבי כל סגנון ותקופה מוסיקלית, לגבי כל סוגי האמנות, ולמעשה לגבי כל תחומי החיים, ולכן אני מקדישה לה פירוט והרחבה רבים ככל הניתן.

את המסע אל נבכי הקונס' והדיס' במאמר הנוכחי אני מחלקת לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בכל תחומי החיים והחלק השני עוסק במוסיקה ואמנות.

הקונסוננט והדיסוננט כפי שהם מתבטאים בכל תחומי החיים:

ראשית, נתחיל בשאלות:

1) מה יותר ירגיע אתכם לראות: תמונה שתלויה ישר או עקום?
2) מה יותר מלחיץ: סימן שאלה או נקודה?
3) מה יותר ירגיע אתכם להחזיק ביד: כדור של צמר אנגורה או קוץ?
4) מה ירגיע אתכם יותר: כשמישהו יצעק לכם לתוך האוזן או כשידברו אליכם ממרחק סביר ובעוצמה מתונה?
5) איזה צבע יותר מסעיר: כתום או תכלת?
6) איזו תנוחת גוף יותר שלווה: שכיבה או עמידה?
7) איזה מזג אוויר יותר מבהיל: סערת ברקים ורעמים או יום של שמש באביב?
8) מתי תרגישו יותר מאויימים: כשמישהו יתנפל עליכם בכעס או כשמישהו יחייך אליכם וילטף אתכם באהבה?
9) מה מלחיץ יותר: להצטרך לזכור בבת אחת 5 מספרי טלפון או מספר טלפון אחד?
10) מה יותר נינוח: לאכול ארוחה חטופה בין משימה אחת לאחרת או לשבת לאכול כשיש זמן בלתי מוגבל?

כפי שבוודאי הבחנתם, ניתן להמשיך את הרשימה הזו עד אינסוף. למעשה, ישנן אינסוף סיטואציות יומיומיות בהן אנו פוגשים את הקונס' והדיס', או מוטב לומר: חיינו הם תהליך אינסופי של מתח והרפיה ברמות שונות ובהופעות שונות - החל בחושים שלנו, השפה והמחשבות שלנו, תיפקודנו היומיומי, וכיו"ב.

שאלות מסוג זה שאלתי פעמים רבות כשלימדתי אודות דיס' וקונס', וקיבלתי תמיד את אותן התשובות. ניתן לומר שבעצם ערכתי מעין מחקר בעניין הזה. הנה התשובות הצפויות לשאלות הנ"ל: 1) תמונה שתלויה ישר 2) סימן שאלה 3) צמר אנגורה 4) ממרחק סביר ובעוצמה מתונה 5) כתום 6) שכיבה 7) סערה 8) כשמישהו יתנפל בכעס 9) לזכור 5 מספרי טלפון 10) לאכול כשיש זמן בלתי מוגבל.

רבים מאוד מהיחסים בין מתח להרפיה הם יחסים אוניברסליים, יחסים שמקורם בטבע שלנו, בטבע הדברים, בטבע החיים. אני בטוחה שעבור כל תינוק, ולא משנה לאיזו תרבות או תקופה הוא נולד - כעס יהיה תמיד יותר מאיים מאשר ליטוף וחיבוק, אנגורה תהיה תמיד יותר מרגיעה מאשר קוץ, וכל תינוק יעדיף שידברו איתו בעוצמה מתונה מאשר שיצעקו לו בתוך האוזן. אני מתייחסת כאן לתינוקות מאחר שכפי שנראה להלן - הֶקשר תקופתי, תרבותי או אישי (ז"א, בקצרה - חינוך) יכול בהחלט לשנות את התגובה האוניברסלית הטבעית שלנו ולגרום לנו לתגובת הרפיה ביחס לגירוי דיסוננטי, ולהיפך. אבל למורכבות הזאת נגיע עוד מעט. כרגע אני רוצה להתרכז בשלב התגובות הראשוני, הטבעי, הפרימיטיבי שלנו. בשלב זה אני מתייחסת אל הגירויים הבאים מבחוץ כאל גירויים אבסולוטיים.

אם נתבונן בשאלות הנ"ל נוכל לזהות את הסיבות האוניברסליות שגורמות למתח והרפיה. יותר מזה - נוכל, אם נרצה, ליצור בעצמנו מתח או הרפיה או להימנע ממתח או הרפיה. הן במהלך חיינו והן ביצירותינו נוכל לכוונן את המידות השונות של המתח וההרפיה אם רק נשכיל להבין את הגורמים העקרוניים שיוצרים את המתח וההרפיה. אם לסכם את הגורמים העומדים מאחורי השאלות ששאלתי כאן, ניתן לציין את העקרונות הבאים: הגורמים למתח הם חוסר ודאות, חיכוך בין דברים שמתנגשים וסותרים זה את זה, אי תיאום בין כוח פיזיקלי לבין אופן השימוש שלנו בו, שינויים פתאומיים, דינמיות, עומס של אינפורמציה; ואילו הגורמים להרפיה הם בדיוק אותם הגורמים, אבל להיפך (ישנם גורמים נוספים למתח/הרפיה שאינם מופיעים כאן, כמו סדר/כאוס, מקצב שינויים מהיר/איטי וכד', אבל אני משתדלת להיצמד לדוגמאות שהבאתי ולא לחרוג מהן, על מנת לשמור על הרצף ההגיוני של המאמר).

שימו לב למילים שהשתמשתי בהן בשאלות שלי: מרגיע, שלווה, נינוחות - כולן מתארות מצב של הרפיה; מלחיץ, מסעיר, מבהיל, מאיים - כולן מתארות מצב של מתח. האם אין מילים אחרות או מצבים אחרים - מצבי ביניים? כמובן שכן. השאלות שהצגתי כאן נעות בין טווחים קיצוניים. בין סימן שאלה לנקודה ישנם סימני פיסוק נוספים, רגועים יותר, כמו פסיק, פסיק-נקודה וכד'; בין לצעוק לתוך האוזן של מישהו לבין דיבור נינוח ישנו טווח אפשרויות עצום שכולנו משתמשים בו כל הזמן; וכד'. לא ניתן לתאר חיים שמתנהלים באיזשהי מידה של היגיון ושפיות כשמתנדנדים כל הזמן רק בין הקצוות הללו. אכן, חיינו מורכבים מרמות שונות ורבות של מתח והרפיה, ורק לעיתים, בזמן מצוקה קיצונית או התרגשות חיובית קיצונית אנחנו מגיעים לקצוות של המתחים הקיצוניים. רוב הזמן אנחנו חיים בממוצעים, בתחומי הביניים. תחומי הביניים הם אלו שהופכים את חיינו למורכבים, מעניינים, מבלבלים, מביכים, מטושטשים, שוקקים ומרתקים. אילו היו לנו רק נקודות או סימני שאלה בחיינו הכל היה הרבה יותר פשוט אך גם הרבה יותר משעמם. ובכל מקרה, אין לנו כל בחירה בעניין הזה. כאלו הם חיינו, לטוב ולרע. מה שאני חושבת הוא שכדאי שנכיר צבעים רבים ככל הניתן - שחור, לבן ואת כל גווני האפור שאנחנו מסוגלים להכיל, כך שנוכל להבחין טוב יותר במה שקורה בתוכנו ומסביבנו ונוכל לבחור טוב יותר את מה שמתאים לנו - עד כמה שהדבר אפשרי ותלוי בנו.

שימו לב גם לעובדה שלא ניסחתי את השאלות כ"מה אתם מעדיפים". כולנו מעדיפים לעיתים מתח ולעיתים הרפיה, וברמות שונות, והעדפותינו תלויות במצב שלנו/הֶקשר/תקופה בחיינו. לכן כשמתארים דיסוננט כ"לא נעים" או כ"מכוער" זהו תיאור מוטעה ומטעה. מתח הוא המצב הקיומי שלנו. החיים נוצרים כתוצאה מחיכוך, קונפליקט, תנועה, התנגשות וחוסר ודאות. לא ניתן לתאר את חיינו על פני האדמה ללא מתח ברמה כלשהי, כפי שניסח זאת ג'.ר.ר. טולקין בספרו "ההוביט": "מוזר הדבר, שעל דברים נעימים ועל ימים טובים מספרים מהר ובקיצור, ואילו דברים לא נעימים, מפחידים, ואפילו איומים - מעניינים הרבה יותר, ומספרים אותם בפרוטרוט". אם כך - האם החיים הם לא נעימים? האם החיים הם מכוערים? אכן, עבור רבים מאיתנו החיים הם בלתי נעימים, או מוטב לומר: התרבות המערבית ממש ניסחה את החיים כבלתי נעימים, קשים, ומאומצים-עד-בלתי-נסבלים. זוהי אסתטיקה ופילוסופיה תרבותית שלמה אשר אליה אני מתייחסת במאמר השני העוסק בדיס' וקונס'.

יחסיות, שילובים וסובייקטיביות:

כפי שציינתי קודם לכן, לעיתים נדירות בחיינו אנחנו נתקלים במצבים שבהם הכל שחור או הכל לבן (ראו הרחבה בעניין זה במאמר-תרגיל שהכנתי עבורכם הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"). ראינו קודם לכן דוגמאות של שחור ולבן. נשאלת השאלה: כיצד נוצרים האפורים? לפניכם 3 דרכים שבהן הדוגמאות הפשוטות שנתתי כאן הופכות למורכבות, דרכים שהן אלו שיוצרות את אינסוף גווני האפור:

יחסיות: כל אחת מהדוגמאות שנתתי ניתנת למתיחה רבה יותר. למשל, אני יכולה להחזיק קוץ בידי האחת, ובידי השניה להחזיק סירפד. אני בטוחה שעבור כולנו קוץ היה נעים כמעט כמו אנגורה אילו היינו מחזיקים מולו סירפד... כפי שאתם רואים, מה שהיה בדוגמא אחת דיס' יכול להפוך לקונס' בהקשר חדש. כך, כל דיס' וקונס' הם בעצם יחסיים, וכמעט בלתי אפשרי להגדיר אותם כקונס'/דיס' כל עוד הם חסרי הֶקשר. עכשיו, לאור ההשוואה החדשה הזו, האם יכולנו להגיד שקוץ הוא דיס' באופן אבסולוטי? כמובן שלא. לפיכך ניתן להבין שלא ניתן להגדיר שום דבר כמתוח או רפוי מבלי שיש לו יחסים עם משהו אחר. מזה נובע שנוצר לנו "סולם" של מתח והרפיה, כשכל שלב בסולם הזה יכול להשתנות ביחס לשלב שלידו: אנגורה, קטיפה, טריקו, עץ, קוץ, סירפד וכן הלאה.... ובאופן הזה כל דוגמא מהדוגמאות שהבאתי (בשאלות ששאלתי בהתחלה) יכולה להתמלא ולתפוח למימדים מפורטים מאוד של יחסיות ובכך לאבד משהו מהרלוונטיות של ההשוואה הראשונית שעשינו.

שילובים ומינונים: מינון המתח וההרפיה בין הגורמים השונים משפיע גם הוא על רמת המתח/ההרפיה הכללית. הכוונה היא לכמות האלמנטים הגורמים למתח או להרפיה, ובעיקר לכמות שלהם זה ביחס לזה, ולא רק איזה דיס' וקונס' יש. עיקרון זה יוצר למעשה אינסוף אפשרויות של דרגות מתח שונות. למשל, אם נדקרנו מקוץ, באמצע סערת ברקים ורעמים, מישהו צעק עלינו ואנחנו צריכים לזכור 5 משימות שעלינו לבצע (כל זה קורה בבת אחת) - ברור שנהיה יותר מתוחים מאשר אם נדקרנו מקוץ, אבל היום הוא יום שמש אביבי, שכבנו לנוח, ובן/בת זוגנו ליטפו אותנו ואמרו לנו שהם אוהבים אותנו בקול שקט... בדוגמא הראשונה ישנם 4 גורמי מתח ו - 0 גורמי הרפיה, ואילו בדוגמא השניה ישנו גורם מתח אחד לעומת 4 גורמי הרפיה. אמנם במרוצת חיינו אנחנו לא סופרים ומודדים דברים כאלה באופן מודע, אולם הגוף והנפש שלנו בהחלט סופרים ומודדים - גם אם לא במספרים. ישנה בהחלט הצטברות כמותית של מתח או של הרפיה, ותוצאותיה ניכרות היטב בכל תחומי חיינו.

סובייקטיביות: ישנם אנשים שיקראו את השאלות שכתבתי כאן ויענו עליהן - או לפחות על חלקן - באופן הפוך מהאופן הצפוי והאוניברסלי שהתייחסתי אליו קודם לכן. ישנם גורמים של טעם, אופי, הֶקשר ספציפי, אסוציאציות אישיות וכד' - המשפיעים על הקשר שבין הגירוי לבין התגובה שלנו אליו. למשל, עבור אדם שסובל מנדודי שינה, מצב של שכיבה עלול להיתפס כמצב של חוסר אונים ופחד ולא כמצב של רגיעה; עבור בן-עיר, רעש סביבתי יכול להתפרש כמרגיע הרבה יותר מאשר שקט כפרי; וכד'. בנוסף, ישנה גם סובייקטיביות תרבותית, ז"א - עבור חברה שלמה ישנו קשר שהוא ייחודי עבורה בין גירוי לתגובה. למשל, זרים המבקרים במדינת ישראל, בעיקר אם הם מערביים, נדהמים (ולעיתים נבהלים) מהעוצמה הרגשית של ההתנהגות הישראלית: צעקות, ביטוי רגשי פיזי, חדירה לפרטיות וכד'. לעומת זאת, עבורנו הישראלים ויכוח קולני על דברים של מה בכך (למשל - על פוליטיקה או על מקום חניה) יכול להיתפס אפילו כמרגיע. ז"א שרמת המתח ההתחלתית שלנו כחברה היא גבוהה יחסית לתרבויות אחרות (בדיוק היום נתקלתי בביטוי ישראלי למופת: "אני שמחה רצח"...). כמו כן, לכל תרבות ישנם סמלים תרבותיים המכילים תגובה רגשית קולקטיבית של מתח/הרפיה לגירויים מסוימים. לדוגמא - עבור התרבות היהודית סמלים מסוימים כמו הטלאי הצהוב, מילים מסוימות בשפה הגרמנית וכד', הם בעלי תוכן רגשי עז (ז"א - מתוח).

לסיכום, ראינו דרכים שונות בהן גירויים שבבסיסם הם פשוטים וברורים יכולים להפוך למורכבים כאשר הם מופיעים בהקשר חדש, ביחסים כמותיים מורכבים, ובהקשרים רגשיים ותרבותיים סובייקטיביים ואינדיבידואליים.

הקונסוננט והדיסוננט כפי שהם מתבטאים במוסיקה ובאמנות:

גם כאן נתחיל בשאלות, והפעם מתחומי האמנות השונים (יש כאן מספר קטן של שאלות שמניחות ידע מוסיקלי בסיסי):

1) איזה כלי יותר מרגיע: נבל או גיטרה חשמלית?
2) איזה סרט יותר מבהיל: קומדיה רומנטית או סרט אימה?
3) איזה אקורד יותר מסעיר: אקורד משולש מז'ורי או ספטאקורד חצי מוקטן?
4) מה נינוח יותר לקרוא: ספר שיש בו סימני פיסוק או ספר שאין בו סימני פיסוק?
5) מה מסעיר יותר לרקוד: ואלס או ריקוד חופשי לצלילי מוסיקה אפריקאית?
6) איזו שירה מרגיעה יותר: מחורזת או בלתי מחורזת?
7) איזה ציור מלחיץ יותר: כזה שמשתמש בגווני האדום ובצורות משולשים או כזה שמשתמש בגווני הכחול ובצורות עיגולים?
8) איזה מרווח (מוסיקלי) שליו יותר: קווינטה זכה או סקונדה קטנה?
9) מה מלחיץ יותר לראות: פסל סטטי או אמנות קינטית?
10) אלו מקצבים מסעירים יותר: אלו שמדגישים את הפעמה הראשונה או סינקופטיים?

אני מניחה שבשלב זה המסר כבר ברור ואין צורך שאכתוב גם את התשובות. גם כאן בחרתי דוגמאות קיצוניות, גם כאן יש אינסוף דוגמאות נוספות אפשריות וגם כאן ישנם רבדים אוניברסליים שמכילים תחומי ביניים אינסופיים.

לכל אחת מהאמנויות יש את הכלים הספציפיים שלה שבאמצעותם היא מבטאת מתח והרפיה עפ"י העקרונות שראינו:

בציור ניתן להשתמש בצבעים קרים/חמים, בקווים קרים/חמים, בצורות מתוחות או רגועות, בעיצוב האלמנטים המצוירים כך שיהיו מתואמים/לא מתואמים זה עם זה, וכד'.
בפיסול ניתן להשתמש בצורות גיאומטריות חדות או עגולות, בחומרים חמים/קרים (עץ/מתכת וכד'), בניצול החלל בצורה מכונסת או מוחצנת, וכד'.
באמנויות העלילתיות (סיפור/מחזה/סרט/מחול) ניתן להשתמש בהאצה/האטה של קצב העלילה, בעוצמה קולית משתנה (בסרטים, מחול ומחזות), במינון יותר/פחות של כמות האינפורמציה, בשינויים פתאומיים/הדרגתיים, וכד'.
בשירה ניתן להשתמש במילים בעלות צבע דיס'/קונס' (למשל, שימו לב להבדלים בצילצול של המילים "פיצפוץ" ו"נימנום"...), בחריזה שיוצרת קביעות או באי-חריזה שיוצרת חוסר ודאות, במילים בעלות תוכן רגשי עז/מילים מרגיעות, וכד'. 
במוסיקה ניתן להשתמש במרווחים/אקורדים/סולמות וכד' שהם בעלי תוכן דיס' או קונס', למסור הרבה/מעט אינפורמציה, לעצב משפטים מוסיקליים כך שיישארו פתוחים או שייסגרו (ודאות/חוסר ודאות), להשתמש בכלים אקספרסיביים יותר/פחות, לבנות הרמוניות בעלות תוכן רגשי מרגיע/מתוח, להשתמש בעוצמת קול (דינמיקה) חלשה/חזקה, לעצב מנגינות כך שיעבירו מסר דרמטי/מתון, וכד'.

כמו כן, גם באמנות יש לנו את האפשרויות שדנתי בהן קודם לכן:

יחסיות: למשל, סרט אימה הוא כמובן יותר מפחיד מקומדיה רומנטית, אבל גם בין סרטי האימה יש סרטים ויש סרטים. אני לא יודעת אם יצא לכם לראות את הסרט "שבעת החטאים", אבל אם עדיין לא ראיתם אותו - תעשו לעצמכם טובה ואל תראו אותו לעולם... סתם, כמובן שתראו אותו אם בא לכם, אבל תזכרו שהזהרתי אתכם... אני חושבת שהוא מוגדר למעשה כסרט מתח ולא כסרט אימה, אבל יש בו אלימות ואכזריות כ"כ מזעזעות, שחלק מהסצינות בסרט הזה לא עזבו אותי למשך זמן רב. הרבה סרטי אימה אחרים שראיתי נראו לי ממש קלילים וחביבים לעומתו...

שילובים ומינונים: לדוגמא, אני יכולה להלחין יצירה לגיטרה חשמלית (שהיא במהותה כלי דיסוננטי) שמשתמשת רק במרווחים קונסוננטיים ותנוגן בעוצמה נמוכה מאוד (קרובה לשקט). כך נקבל אלמנט דיס' אחד ושני אלמנטים קונס', והתוצאה שתתקבל יכולה להיות יפה ומיוחדת מאוד. דוגמא נוספת: אני יכולה לכתוב שיר (במילים) שהמבנה שלו קליל ומחורז (משהו כמו שיר ילדים), אבל בתוכן שלו להשתמש במילים דיסוננטיות וחריפות מבחינה רגשית. כאן נקבל אלמנט קונס' אחד ואלמנט דיס' אחד. התוצאה שתתקבל יכולה להיות אירוניה שנובעת מהפער שבין המבנה לתוכן, או תוצאה הומוריסטית וכד'. שוב, כמובן שכשאנחנו יוצרים אנחנו לא סופרים את האלמנטים שהשתמשנו בהם, אבל בין אם עשינו זאת במודע ובין אם לא - התוצאה תהיה היינו הך: מתקבל ביצירה פער שיוצר עומק ומורכבות. אני חושבת שכיוצרים כדאי להיות ערים לזה ולא ליצור פערים רבים מידי ומורכבות רבה מידי, כי לפעמים מרוב מורכבות היצירה מתפרקת ומאבדת את המיקוד שלה. שמעתי וראיתי דוגמאות רבות מאוד לבעיה הזאת, ולדעתי כדאי לנסות ולמצוא בכל יצירה מחדש את האיזון שבין הרובד הפשוט והאוניברסלי לבין המורכבות.

סובייקטיביות: באמנות, הכוונה היא שלכל אמן יש את הטעם שלו, סגנונו האישי והאסוציאציות האישיות שלו כלפי חומרי היצירה האוניברסליים. האמן - ולא משנה אם הוא מודע או לא - משתמש בכללי השפה המקובלים, אך הוא עושה זאת בדרכו שלו, עם הפרשנות האישית שלו. למשל, ידוע שלכל מלחין בהיסטוריה המוסיקלית היו הסולמות שהוא אהב יותר, האקורדים שהוא השתמש יותר/פחות לפי טעמו האישי, העומס/הדלילות האופייניים לו, הייחודיות של מבני הפראזות שלו וכד'. אמנם ההיבט התקופתי והסגנוני קיים תמיד, אולם בתוך המסגרת שתקופתו הכתיבה לו כל מלחין בחר את האלמנטים המתאימים יותר למזגו, לאישיותו ולסגנונו האישי. כך גם הדבר לגבי סגנונות מוסיקליים ותרבויות מוסיקליות. השימוש ברמת מתח אמנותית קולקטיבית משקף תמיד את רמת המתח שהחברה בכללותה חיה בה. למשל, שימו לב להבדל העצום מבחינת המתחים המוסיקליים והתכנים הרגשיים שקיים בין המוסיקה של ארץ ישראל הישנה והטובה לבין המוסיקה הפופולרית בישראל של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. המוסיקה במקרה זה משקפת באופן מדויק את השינויים הדרמטיים שהחברה הישראלית בכללותה עברה בשנים אלו.

מה שיוצר את העומק, המקוריות והייחודיות של היצירה האמנותית הוא למעשה השילוב שבין האוניברסלי ובין האישי - התרבותי והפרטי כאחד. רוב היוצרים אינם בוחרים באופן מודע (או לפחות לא במודעות מלאה) את דרך הביטוי האמנותית שלהם, ולכן פעמים רבות יקשה עליהם להסביר את יצירתם ולומר אלו מהרבדים שלה הם אוניברסליים/אישיים/תרבותיים/יחסיים וכד'. אבל אם קולטי היצירה (ז"א - הקהל) מעוניינים להבין אותה - בהחלט ניתן להשתמש בכלים שהכרנו זה עתה כדי להבין יותר לעומק את היצירה האמנותית.

עד כאן המסע אל נבכי הקונסוננט והדיסוננט. אם תרצו תוכלו להמשיך מכאן אל המאמר הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים שעוסק בחלקה השני של ההגדרה: קונסוננט לא זקוק לפיתרון ודיסוננט כן זקוק לפיתרון. מדוע הם לא/כן זקוקים לפיתרון? ומהי משמעותו של הפיתרון?

***

לקריאה נוספת:
השיעורים שלי
תורת ההרמוניה
תיאוריה במוסיקה
תורת הקונטרפונקט
מה הקהל שמע? - על לימודי תיאוריה והכרת טבעם של החומרים המוסיקליים



6 תגובות:

ס. יזהר המקורי אמר/ה...

מרב,

זה אחד המאמרים הכי מדהימים ומעמיקים ומעניינים שקראתי בתחום האמנות (ובכלל, בעצם) אי-פעם.

תודה!

אני מחכה בקוצר רוח לחלק השני, בתקווה שיהיה מעניין לא פחות...

מרב כהן - הדר אמר/ה...

ס. יזהר (אתה באמת המקורי?)

תודה על תשובתך מחממת הלב.
אני מקווה שהמאמר השני יצדיק את ציפייתך...
מרב

אנונימי אמר/ה...

תודה רבה :) מהמר מצויין:)

מרב כהן - הדר אמר/ה...

בבקשה. בשמחה.
תודה על תגובתך :)

תחזית מזג האויר אמר/ה...

מאמר מרתק ומושקע. תמי דכיף להיכנס לעובי הקורה כשמדובר בעולם האמנות ואיך הוא משליך על חיינו.

מרב כהן - הדר אמר/ה...

נכון, בהחלט כיף... :) נהניתי מאוד לקרוא את דבריך, ושמחתי לדעת שהמאמר דיבר אליך ועניין אותך. תודה רבה על תגובתך :)

הוסף רשומת תגובה