27 באוגוסט 2010

הילדים שלנו - על חינוך מוסיקלי ואמנותי לילדים ונוער

במהלך חיי המקצועיים כמורה, פעמים רבות הורים שאלו אותי שאלות לגבי החינוך המוסיקלי של ילדיהם. שאלות אלו היו מגוונות מאוד, וכולן כאחת הבהירו לי שעולם המוסיקה נתפס כבלתי מובן ומסתורי מאוד בעיני הורים אלו. תפיסה זו הותירה אותם מבולבלים ואובדי עצות לגבי הבחירה הנכונה ביותר שהם יכולים לעשות עבור ילדיהם בכל הנוגע לחינוכם המוסיקלי, ופעמים רבות הרגשתי שחסר להורים אלו מידע מסודר, מעין מפה שתעזור להם להתמצא טוב יותר בעולם החינוך המוסיקלי. לכן החלטתי לכתוב מאמר המוקדש כולו לחינוך המוסיקלי לילדים ונוער, מעין מדריך להורים, שבו אני נותנת הסברים, הכוונות, כלים ועצות באופן ברור ונגיש לכל. המאמר מיועד בעיקר להורים, ואני כותבת אותו מתוך פניה ישירה אל ההורים עצמם. יחד עם זאת, אני חושבת שגם מורים ותלמידים למוסיקה יכולים ללמוד ממנו, וגם מוסיקאים ואמנים בכלל, משום שהוא עוסק למעשה בתיאור ופירוק המכלול השלם של ההתפתחות המוסיקלית והאמנותית. 

כפי שכתבתי ברשומה עליי, עיקר ההתנסות שלי כמורה היה בהוראה מוסיקלית-מקצועית ולא מוסיקלית-חינוכית. רוב תלמידיי עד היום היו בגילאי ה-18 עד 30 בערך, תלמידים שכבר בחרו במוסיקה כמקצוע. שאר תלמידיי היו בעיקר בגילאי ילדוּת ונעורים (גילאים 6 עד 18). כיום אני כבר לא מלמדת ילדים, ונוער אני ממעטת ביותר ללמד - אלא אם מדובר בנוער בעל רקע ומטרה מקצועיים כלשהם. יחד עם זאת, כשכן לימדתי ילדים ונוער נהניתי מכך מאוד ולמדתי רבות אודות נפש הילד בכלל והתפתחותו המוסיקלית בפרט. הידע שלי אודות חינוך מוסיקלי לילדים ונוער, אם כן, לא נרכש ברובו דרך עבודה עם קבוצות הגילאים הללו, אלא דווקא מהצד ההפוך: כמורה מקצועית אני נתקלת כל הזמן בתוצאות החינוך המוסיקלי של תלמידיי, בין אם טובות ובין אם רעות. במהלך עבודתי ראיתי קשת רבת פנים של "חינוכים מוסיקליים" - מהבריאים והנכונים ביותר ועד הגרועים והשגויים ביותר. ניתן לומר שכמורה הפכתי למעין תצפיתנית על החינוך המוסיקלי ותוצאותיו בשטח, ולעיתים אף ליותר מכך - למתקנת הטעויות של המורים וההורים של תלמידיי, ביניהן טעויות חמורות מאוד וביניהן טעויות קלות (והמדובר הוא בטעויות נפשיות ומקצועיות כאחד). ניסיון נוסף שיש לי בתחום החינוך המוסיקלי לילדים ונוער הוא ניסיוני הפרטי הן כתלמידה והן כילדה להורים שעשו גם טוב וגם רע במהלך הצמיחה המוסיקלית שלי. מתוך כל אלו הסקתי את מסקנותיי, מסקנות שאשתף אתכם בהן במאמר הנוכחי.

רבים מהדברים שכתובים כאן במאמר מכוונים לאידיאל חינוכי שקשה לעמוד בו, בעיקר כשאנחנו מעורבים רגשית באופן כה עמוק עם ילדינו או תלמידינו. הפער בין הרצוי למצוי עלול להיות גדול, לפעמים גדול מאוד, ולתסכל אותנו מאוד. יחד עם זאת חשוב לדעתי שנזכור שהחינוך המוסיקלי והאמנותי בתקופת הילדוּת והנעורים הינו קריטי לגבי התפתחותו התקינה של המוסיקאי והאמן לכשיגדל. התכנים שאנחנו זורעים בילדותו ינבטו בבגרותו וישפיעו השפעה עמוקה על חייו - לטוב ולרע. ילדינו זקוקים לנו. הם זקוקים ליד מכוונת ובוטחת, לעזרה בתהליכי הגדילה שלהם ולתמיכה בעת צמיחתם. אם נדע, כמורים וכהורים, לקראת מה אנחנו חותרים ומהו המצב הרצוי מבחינתנו - כי אז נוכל לסייע בידם לגדול ולממש את מירב הפוטנציאל הטמון בהם ללא מחסומים ומעצורים. לכן טוב לדעתי שתהיה ברשותנו מפה מכוונת שכזאת - להזכירנו מה רצוי ומה לא רצוי לעשות, גם אם לא תמיד נצליח לעמוד בכל הסטנדרטים שהיא מציבה בפנינו. מה שהכי חשוב שנזכור הוא שגם אם מסיבות שונות טעינו, ולצערנו בחרנו בחירות לא טובות עבור ילדינו - תמיד נוכל לתקן את הטעויות. החיים הם לא דרך חד-סיטרית. תמיד נוכל לחזור למקומות שבהם פגענו בילדינו ולעזור להם לצמוח מהם למקום בריא ושלם יותר. אל תנזפו בעצמכם אם טעיתם. לימדו מהטעויות והמשיכו הלאה. זיכרו שאין הורה או מורה מושלם.

מכאן ואילך המאמר ממשיך במבנה של שו"ת. כל השאלות שמופיעות כאן נשאלו ע"י הורים, וכולן נפוצות בדרגה כזאת או אחרת. המאמר מתמקד בעיקר בחינוך המוסיקלי ופחות בחינוך האמנותי הכללי, אולם אני חושבת שהוא יכול לתת מענה לשאלות רבות הקשורות בהתפתחות היצירתית והאמנותית בכלל של ילדים, וחלק מהשאלות שמופיעות כאן אף נוגעות באופן ישיר ביצירתיות הכללית ולאו דווקא המוסיקלית. והערה אחרונה: לעיתים יותר נוח לי לכתוב בלשון יחיד, ובמקרים אלו אני משתמשת בלשון זכר. אבל כמובן שאני מתכוונת לשני המינים - זכר ונקבה כאחד.

השו"ת:
                                    
1) איך אני יכול לדעת האם הילד שלי מוכשר? יש סימנים מנחים לזה?

הכישרון המוסיקלי נבחן בתגובה שלנו למוסיקה. רוב היצורים החיים מגיבים למוסיקה. המוסיקה פועלת על מערכת העצבים שלנו בצורה חזקה מאוד, וכמעט שאין באפשרותנו להימנע מתגובה אליה. בד"כ אנחנו מגיבים ע"י שירה, ריקוד, תיפוף, הנאה מהקשבה למוסיקה וכד'. מהבחינה הזאת - כולנו מוסיקליים במידה כזאת או אחרת. אולם, ייחודו של האדם המוכשר הוא בכך שהוא מגיב למוסיקה בצורה הרבה יותר עוצמתית, עקבית ומדויקת.

הסימנים להימצאותו של כישרון מוסיקלי יכולים להופיע מוקדם מאוד בחיי התינוק/הילד, והם מופיעים בד"כ באופן עקבי ומובהק שאיננו מותיר מקום לספקות. אם ילדיכם זוכרים מנגינות משמיעה אחת או שתיים וחוזרים עליהן באופן מדויק (פחות או יותר), חוזרים על מקצבים שהם שומעים, נמשכים לקשקש ולנגן על כלי נגינה המצויים בסביבתם, שרים ללא זיופים (פחות או יותר), מביעים רצון עז להקשיב למוסיקה ומגיבים תגובה רגשית (ומילולית לעיתים) חזקה למוסיקה - הרי שילדיכם מוכשרים מבחינה מוסיקלית.

סימנים אלו בד"כ לא מופיעים יחד. רוב הילדים יגלו בד"כ רק חלק מהיכולות שציינתי ולא את כולן. גם מוסיקאים מקצועיים פעמים רבות אינם מוכשרים באותה המידה בכל תחומי המוסיקה. ישנם מוסיקאים בעלי חוש קצב יוצא דופן, או חוש מלודי, או חוש הרמוני, וכד' - והם מוסיקאים מצוינים בתחומם. לכן, אם ילדיכם מגלים רק חלק מהכישרונות שציינתי, דעו שבהחלט ניתן להסתפק בסימנים אלו על מנת לקבוע שילדיכם מוכשרים מוסיקלית. בנוסף, ייתכנו מקרים שבהם הכישרון המוסיקלי מופיע לאו דווקא בגילאים המוקדמים אלא צץ פתאום בגיל מאוחר יותר (ומתבטא באותם הסימנים שציינתי לעיל), כך שחשוב לא לשים סטיגמה על הילדים בילדותם המוקדמת - לא לטוב ולא לרע (דבר זה נכון תמיד בחינוך, ובלי כל קשר למוסיקה...).

והערה אחרונה לשאלה זו: חשוב שכהורים תישארו בעמדה של הורים. אין שום צורך לפתח הרגלים של ריגול, בילוש או מעקב אחרי ילדיכם. אינכם צריכים לעודד אותם בכוח לגלות סימני כישרון, או לבחון אותם, או להגיד להם משפטים כמו: "אהה! עכשיו אני יודע שאתה מוכשר!" וכד'. התנהגות כזאת יוצרת פחדים ותסביכים אצל הילדים ותחושה שחוקרים אותם וחונקים את המרחב שלהם. והכי גרוע: הם מרגישים שאתם אוהבים אותם רק בתנאי שהם מוכשרים. תנו להם להגיב למוסיקה באופן טבעי וכנה, והקדישו את זמנכם להתבוננות בהם ולהיכרות איתם ועם כישרונותיהם. אם אתם פועלים ממקום אוהב שמחפש דרכים לעזור לילדיכם - הרי שהכלים שקיבלתם כאן יועילו להם ולכם. זיכרו: אינכם אנשי מקצוע. אתם "רק" הורים שאיכפת להם מילדיהם...

2) קבוצת שאלות העוסקות בגילאים: (א) מאיזה גיל הילד שלי יכול להתחיל ללמוד לנגן? (ב) מאיזה גיל כדאי שהילד שלי יתחיל ללמוד לנגן? (ג) האם כדאי לכוון את הילד שלי כבר מגיל צעיר לעבר קריירה מוסיקלית? (ד) אלו דברים חשוב שהילד שלי ילמד מגיל צעיר ואלו דברים הוא יוכל להשלים בגיל מאוחר יותר? (ה) אם הילד שלי הוא נער והוא מתחיל פתאום לגלות עניין במוסיקה - האם יש טעם שהוא ילמד מוסיקה או שהוא כבר החמיץ את ההזדמנות שלו?

על קבוצת שאלות זו אענה ראשית באופן כללי, ואח"כ - בקצרה - על כל שאלה בנפרד.

אין גיל שבו נחסמת האפשרות ללמוד מוסיקה. עד היום לימדתי תלמידים בכל קשת הגילאים, וכל אחד מהם הצליח עפ"י מידת כישרונו ובעיקר עפ"י מידת השקעתו בלימודיו. השאלה החשובה ביותר שאני תמיד שואלת תלמידים חדשים שמגיעים אליי היא: "לאיזה צורך אתה רוצה ללמוד?". כמובן שככל שהרצון והצורך יותר שאפתניים, כך תידרש השקעה יותר רצינית ולטווח יותר ארוך, ולהיפך. למשל, אם מישהו שואף לקריירה בינלאומית כפסנתרן - כדאי מאוד שיתחיל כבר מגיל צעיר ללמוד ולהתאמן במשך שעות רבות. לעומתו, אם אדם בן 50 רוצה ללמוד נגינה למען ההעשרה העצמית והכיף שלו - כמובן שהדבר אפשרי מאוד. אם אותו אדם בן 50 יחליט שהוא רוצה להתחיל בקריירה של פסנתרן בינלאומי - כמובן שאגיד לו שאין לו סיכוי. לפיכך אנו רואים ששאלת הגילאים הינה תלויית הֶקשר ומטרה. בנוסף אציין, שמעטים מאוד הם הילדים שיודעים כבר מגיל קטן שהם "מעוניינים" בקריירה מוסיקלית. ילדים אלו נחשבים, ובצדק, למחוננים, והם נדירים מאוד (וגם הם בד"כ לא "יחליטו" שהם רוצים קריירה מוסיקלית, אלא שבמקרים אלו הכישרון שלהם יתבטא בכמיהה עזה ובלתי נשלטת לנגן הרבה). רוב הילדים קרובים במידה זו או אחרת לממוצע סביר ומתנהגים בהתאם. לפיכך, עבור רוב הילדים שאלת הגיל לא כ"כ חשובה. ילד שהתחיל לנגן בגיל 6 ולעומתו ילד שהתחיל בגיל 12 יכולים להגיע להישגים דומים מאוד עד גיל 18, הכל תלוי עד כמה הם השקיעו בנגינה ובלימודי המוסיקה שלהם במשך השנים.

דבר נוסף: רבים מתלמידיי למדו וניגנו מעט מאוד בילדותם ובנעוריהם. רבים מהם החליטו רק אחרי שירותם הצבאי לגשת לבחינות הכניסה לאקדמיות השונות על מנת ללמוד מוסיקה בצורה מקצועית, וכל זאת מבלי שיש להם (פעמים רבות) אפילו ידע מינימלי בתיאוריה ופיתוח שמיעה ואף השליטה שלהם בכלי הנגינה ראויה לשיפורים רבים מאוד. ובכ"ז הם הצליחו לעבור את הבחינות, הצליחו בלימודיהם ובעיקר הצליחו מאוד כמוסיקאים בהמשך דרכם. תתפלאו לדעת כמה מוסיקאים מצליחים ומקצוענים התחילו להתייחס ברצינות לעשייתם המוסיקלית רק בשנות העשרים המוקדמות ולעיתים המאוחרות לחייהם. אני מצאתי שדווקא המוסיקאים הצעירים הללו היו הרבה יותר בריאים בנפשם ביחסם למוסיקה. הם לא נדחפו ע"י גורמים חיצוניים כמו בי"ס, מורים או הורים אלא נשענו אך ורק על אהבתם העמוקה והאמיתית כלפי המוסיקה (שלא נפגמה בשנות ילדותם/נעוריהם), אהבה שהפיחה בהם כוחות ומשמעת מדהימים ממש. מוסיקאים צעירים אלו מסוגלים לעשות הכל כדי ללמוד ולהתקדם, ויש להם מנוע פנימי גדול מאוד משל עצמם. והדבר המדהים הוא שהם מצליחים להדביק במהירות מדהימה את הפער שקיים בינם לבין המוסיקאים שגדלו והתחנכו למן ילדותם על ברכי המוסיקה. מנגד ראיתי תלמידים שלימודי המוסיקה בשנותיהם הרכות הרסו לחלוטין את אהבתם הטבעית למוסיקה. לימודי המוסיקה כוללים בהכרח מידה מסוימת של שליטה ומשמעת עצמית, שהיכולת שלנו לפתח אותן צומחת בהתאם לגילנו ולאהבתנו את הדבר הדורש מאיתנו כ"כ הרבה השקעה. לא כל הילדים מסוגלים לכך, ויהיו אלה הילדים המוכשרים ביותר. לילדים אלה עדיף לתת להתבשל על אש קטנה, ובבוא העת - אם הם ירצו ויהיו מספיק מוכשרים - הם כבר יחליטו על דעת עצמם מה לעשות בנוגע להמשך התפתחותם המוסיקלית.

וכעת אענה על כל שאלה בנפרד:

(א) מאיזה גיל הילד שלי יכול להתחיל ללמוד לנגן?
(ב) מאיזה גיל כדאי שהילד שלי יתחיל ללמוד לנגן?

ניתן להתחיל ללמוד נגינה כבר בערך מגיל 3, אבל אני ממליצה להתחיל בגיל 6 ולא לפני כן. גם גיל 6 הוא מוקדם מידי לטעמי, והגיל האידיאלי בעיניי להתחיל ללמוד נגינה הוא גיל 10. למה? כי עד גיל זה הילדים כבר הספיקו לפתח יכולות כלליות שתומכות בלימודי המוסיקה, כגון: יכולת חשיבה, יכולת קריאה וכתיבה, משמעת עצמית (לפחות במידה מינימלית הדרושה לאימוני הנגינה), ריכוז ויכולת הקשבה.

(ג) האם כדאי לכוון את הילד שלי כבר מגיל צעיר לעבר קריירה מוסיקלית?

כמובן שלא. ילדים בד"כ לא מסוגלים להכיל הצלחה בקנה מידה גדול בגיל כ"כ צעיר (ולמען האמת, גם מבוגרים רבים מאוד מתקשים בכך...). באופן כללי לא טוב לכוון את הילד לאיזשהו דבר, כל שכן בתחום האמנות שהוא תחום נפשי ופנימי שחייב להישאר בין הילד-האמן לבין עצמו. ילדים שמנוצלים לצורך עשיית קריירה הופכים ברוב המקרים למבוגרים נוירוטיים ובעייתיים מאוד, וחייהם רצופי סבל ומשברים (ראו המקרים של מייקל ג'קסון, לינזדי לוהן, בריטני ספירס וכד'). אין צורך לכוון את הילדים לעבר שום מטרות. לילדיכם יש מצפן עצמי משל עצמם והם כבר יכוונו את עצמם בעצמם עם הזמן. כל שעליכם לעשות הוא לתת להם כלים טובים לכיוונון העצמי שלהם, ולסמוך עליהם שיעשו בהם שימוש נכון. כאן תוכלו לקרוא כתבה קצרה ומעניינת אודות הנזקים הנפשיים שגורמת גישה דוחפת ומכוונת כזאת של הורים.

בעייתם של הורים שדוחפים את ילדיהם לעבר קריירה אמנותית נובעת מקושי שיש להם בהבחנה בין צרכיהם של הילדים לבין צרכיהם שלהם. פעמים רבות הורים אלו הם בעצמם מוכשרים אמנותית, ומאחר שהם החמיצו את מימוש כישרונם, הם מנסים באופן בלתי-מודע לחיות את כישרונם ולממשו באמצעות ילדיהם. כאן תוכלו לראות קטע מתוך הסיטקום "נני". מדובר בקטע מתוך פרק שנקרא "ההצגה חייבת להימשך". הפרק עוסק בעניין ההצלחה/קריירה/דחיפה של ילדים, ומומלץ מאוד לראות את כולו - הוא גם מאוד מצחיק וגם מאוד קולע לענייננו (אם תרצו לראות אותו עד הסוף המשיכו ביוטוב להמשך הפרק). שימו לב בקישור שצירפתי לדמותה של אנדריאה (דקות 5:40; 6:40; 8), ילדה-זמרת מוכשרת מאוד שאמה דוחפת אותה ואפילו מתעללת בה (בצחוק, כמובן...) - וכל זה על מנת שאנדריאה "תצליח". שימו לב במיוחד לשפת הגוף של אמה של אנדריאה בדקה 8:10. היא ממש משתלטת על המרחב של בתה, ובעצם עושה איתה הכל חוץ מלשיר. כמובן שהורה כזה לא דואג לילד שלו אלא לעצמו, או במילים אחרות: מנסה לממש את עצמו דרך הילד שלו. אני חוויתי חוויה דומה עם אמא של נער צעיר שלמד אצלי: היא עמדה מאחורי בנה ועשתה איתו את כל תנועות הנגינה שלו, אף-על-פי שהיא מעולם לא ניגנה בכלי הנגינה שהוא ניגן... זה היה ממש מחריד בעיניי...

אם גם אתם מרגישים שיש לכם נטיה לדחוף את ילדכם להצלחה מוסיקלית, עצתי היא שתתחילו ללמוד מוסיקה בעצמכם (נגינה או כל סוג אחר של לימודי מוסיקה שיעניק לכם תחושת מימוש עצמי). אם תבינו שגם בכם טמון כישרון מוסיקלי - לעיתים אפילו יותר גדול מכישרונו של ילדכם - שלא התבטא עדיין, ותסכימו לתת לעצמכם לממש אותו, תוכלו לתרום בצורה משמעותית ביותר לגידולו המוסיקלי התקין והמאוזן של ילדכם. אותה האמא שסיפרתי עליה בפיסקה הקודמת התחילה בסופו של דבר ללמוד נגינה בעצמה (לאחר שיכנועים רבים מצידי), ואכן הלחץ שלה על ילדיה המוסיקאים (היתה לה גם בת שלמדה אצלי) הלך והצטמצם בהדרגה. חשוב שתבינו שכישרון לא ממומש - בעיקר כשהוא גדול - הוא כמו רעב שמכרסם בתוככם וגורם לכם לפעול בעיוורון כלפי סביבתכם. אתם לא אשמים ברעב הזה, אבל חשוב שתתחילו להשביע אותו משום שאדם רעב הוא אדם שנוהג באופן לא מכוון ולא מאוזן. ישנם אנשים שיגיבו לעצה הזאת שלי בביטול בבחינת "מה, בגילי להתחיל ללמוד? יש לי כבר עבודה. למה אני צריך להתחיל פתאום קריירה חדשה בחיים שלי?". ובכן, לדעתי אין שום צורך להתייחס לכך כאילו מדובר בפיתוח קריירה חדשה. לא מדובר בלימודים מקצועיים או בשינוי חייכם אלא בהשבעת רעב והסבת הנאה לעצמכם. ייתכן שבמסגרת חוג מוסיקה שכזה לא תממשו את מלוא הפוטנציאל האבוד שלכם - יש דברים שלא ניתן להציל במלואם - אך גם המעט הזה יכול להסב לכם אושר רב, וראיתי דוגמאות רבות לכך. זיכרו: הורה מאושר ומסופק הוא תמיד הורה טוב יותר מאשר הורה רעב, סובל, מדוכא ומתוסכל, המקריב את עצמו כקורבן לילדיו.

(ד) אלו דברים חשוב שהילד שלי ילמד מגיל צעיר ואלו דברים הוא יוכל להשלים בגיל מאוחר יותר?
(ה) אם הילד שלי הוא נער והוא מתחיל פתאום לגלות עניין במוסיקה - האם יש טעם שהוא ילמד מוסיקה או שהוא כבר החמיץ את ההזדמנות שלו?

כפי שכבר ציינתי - אין שום דבר שהילדים צריכים ללמוד מגיל צעיר. ניתן להשלים הכל בגיל מאוחר יותר. השאלה האם ומתי להתחיל ללמוד תלויה ברצונו של הילד. אם הוא רוצה - תנו לו. אם לא - הניחוהו לנפשו. אותו העיקרון פועל גם לגבי גילאים מאוחרים יותר. אם הילד שלכם מגלה בגיל הנעורים עניין בלימודי מוסיקה - תנו לו ללמוד והאמינו בו. בהחלט ייתכן שהוא מוכשר ושכישרונו הבשיל מאוחר יחסית. ההבשלה המאוחרת לא פוגמת או מטילה ספק במידת או באיכות כישרונו.

3) איך אני יכול לדעת האם שווה לי להשקיע בילד שלי מבחינת החינוך המוסיקלי שלו?

אכן, שיעורי נגינה ומוסיקה עולים הרבה כסף - הרבה יותר משיעורים בתחומים אחרים. הסיבה לכך היא שמדובר בשיעורים פרטיים, ושיעור פרטי תמיד יקר יותר משיעור קבוצתי. מסיבה זו הורים רבים מצפים לתמורה כלשהי עבור השקעתם, ומצפים שהילד ישקיע בלימודיו ובאימוניו בהתאם להקרבה הכלכלית הנדרשת מהם. מצב זה בולט ביתר שאת כאשר הילד לא מתאמן ואינו מתקדם כראוי (לפי דעתם של ההורים), מה שעלול לתסכל מאוד את ההורים ולהעלות בפניהם בחריפות את שאלת כדאיות ההשקעה.

אני מבינה מאוד את השאלה הזאת אך צר לי לומר שאין לי תשובה עליה. לא ניתן לדעת מה יילד יום והאם ייצא משהו מהילד. ראיתי נערים שאחרי שנות נגינה רבות הפסיקו לנגן וכל הכסף שהושקע בלימודי המוסיקה שלהם ירד לטמיון. מצד שני ראיתי נערים שמטבעם הם אנשים שמתבשלים לאט בתוך עצמם, ויום אחד באופן בלתי צפוי האהבה למוסיקה פורצת מתוכם וגורמת להם לרצות מעצמם לנגן ולהתאמן הרבה יותר. כך קרה במקרה שלי: מגיל 10 ועד גיל 17 ניגנתי בערך 10 דקות כל יום, ובכ"ז אמא שלי לא הפעילה עליי לחץ ולא הפסיקה לי את שיעורי הנגינה (וזאת למרות שהיינו באמת עניים). רק בכיתה י"ב התחלתי לנגן כשעתיים כל יום, מרצוני החופשי. עבורי היה מדובר במהפכה של ממש, ובסופו של דבר שינוי זה הוא שהוביל אותי לבחור במסלול מוסיקלי מקצועי.

התשובה לשאלה זו תגיע מתוך הקשבה לילדכם. לדעתי אם הוא רוצה להמשיך לנגן - כדאי לתת לו להמשיך ללמוד. אם הוא מבקש מיוזמתו להפסיק לנגן - אין טעם שהוא ימשיך. בכל מקרה תמיד כדאי לדבר עם הילדים על כל היבטי העניין ולהחליט ביחד מה לעשות. מה שלא יהיה, חשוב שתבינו שהערות כמו "אנחנו משקיעים הרבה כסף בשיעורי הנגינה שלך - אז נא לעבוד ולהתאמן" אין בכוחן לעודד את הילד להתקדם, והן אך ורק הורסות לו את החיבור הטבעי עם הנגינה והמוסיקה. ילדים לא מבינים מהי משמעותו של כסף (וזאת הזדמנות מצוינת ללמד אותם, דרך אגב), והפעלת לחץ ורגשות אשמה על הילד לא עוזרת. אם אתם מרגישים שאינכם שלמים עם ההוצאה הכספית הכרוכה בשיעורי המוסיקה שלו, או שבאמת אינכם יכולים לעמוד בהוצאות הכרוכות בהם, עדיף שתפסיקו לו את השיעורים - ותסבירו לו למה כמובן - מאשר שהוא יחוש אשמה ופחד לגבי אופן התנהלותו עם שיעורי הנגינה. זיכרו שתמיד הוא יוכל לממן בעצמו את לימודיו לכשיגדל, ועדיף שיישארו לו זיכרונות טובים מלימודי הנגינה מאשר זיכרונות רעים.

4) האם מומלץ לכוון/לדחוף את הילד שלי ללמוד מוסיקה? האם חשוב שהילד שלי יאהב לנגן, או שצריך בהתחלה להכריח אותו ולחכות שעם הזמן הוא ילמד לאהוב זאת?

ישנם ילדים שאינם מוכשרים למוסיקה. אם אתם, כהורים, מאוד אוהבים מוסיקה, ייתכן שהעובדה שילדכם איננו מוכשר מוסיקלית עלולה לצער אתכם מאוד. ישנם הורים שעובדה זו מצערת אותם עד כדי כך שהם מסרבים להשלים עימה. ומאוד חשוב להשלים עימה, אחרת אנחנו מנסים להכריח את הילד להיות מה שהוא לא, דבר שיגרום לו כאב ותיסכול במשך כל חייו. לכן כמובן שלא מומלץ לדחוף את הילד, וכמובן שחשוב שהוא יאהב ויהנה מלימודי הנגינה שלו, ואם לא - אין צורך שילמד.

באותו קטע של "נני" שהצגתי לפני כן ישנו קטע קטן ומבריק שמראה את ברנרד הקטן והעצור מנסה ללא הועיל לעמוד בציפיותיה של אימו ולהצליח לשיר. שימו לב לדקה 7 באותו הקטע (!Sing Bernard! Sing). האם ברנרד מוכשר? לא מוכשר? קשה לדעת, למען האמת. מה שברור הוא שהוא סובל ומבוהל. יש כאן אלמנט של "התכוונות פרדוקסלית": גם אם הילד אכן מוכשר, מרוב לחץ מצד ההורים/מורים הוא עלול להתכווץ עד כדי כך שלא ניתן בכלל להבחין ביכולת האמיתית שלו. כך שגם אם אתם משוכנעים שילדכם מוכשר - הדרך הטובה ביותר להפיק ממנו את מיטבו היא להניח לו...

בנוסף אני רוצה להסב את תשומת ליבכם להתנהגותה של פראן ה"נני" כלפי בת חסותה גרייסי (שם, בדקה 7:33). מהקטע הזה ברור שגרייסי לא ניחנה בכישרון יוצא דופן לשירה, ובכ"ז פראן מתנהגת כאילו שגרייסי כן מוכשרת. לא בכל המקרים התוצאה של התנהגות כזאת תהיה גרועה. גישה חיובית כלפי הילד יכולה בהחלט לעודד אותו לפתח את הפוטנציאל הטמון בו - גם אם מדובר בפוטנציאל קטן - ולחזק את ביטחונו העצמי באופן כללי ולאו דווקא מוסיקלי (כמו במקרה של גרייסי בפרק הזה. תוכלו להיווכח בכך אם תראו את הפרק עד סופו). 

5) האם ידע מוסיקלי יכול לעזור לילד שלי בשאר תחומי החיים? האם אפשר/כדאי להשתמש בלימודי המוסיקה לצורך פיתוח היבטים באישיותו של הילד שאינם קשורים כלל למוסיקה?

המוסיקה היא בהחלט אמצעי מצוין לפיתוח היבטים רבים ושונים של האישיות. מהבחינה הזאת מדובר באמנות באמת מדהימה, חובקת עולם, הכוללת בתוכה פוטנציאל עצום של התפתחות בכל היבטי החיים: רוחני, נפשי, גופני ולוגי-מתמטי. כמובן, תלוי מה לומדים ממנה, עד כמה מתעמקים בה, ומה שואפים לפתח. בין תלמידיי היו לי פה ושם תלמידים שלמדו מוסיקה רק על מנת לפתח ולהעשיר את עצמם, והדבר עלה בידם ללא ספק. לכן אם ברצונכם ללמד את ילדיכם מוסיקה "רק" על מנת להתפתח באופן כללי - אני ממליצה על כך מאוד.

לפניכם רשימה של כל ההיבטים הידועים לי שמוסיקה יכולה לפתח באישיותנו. חשוב לדעת שלא תמיד היא מפתחת אותם בהכרח, ולעיתים נדירות היא מפתחת את כולם. רוב הזמן היא מפתחת רק חלק מהם, אבל גם החלק הזה הוא הרבה מאוד לדעתי. המוסיקה יכולה לפתח: יכולות מוטוריות וקואורדינטיביות, יכולת לחשיבה מופשטת, יכולת הקשבה, סבלנות, סובלנות, משמעת עצמית, דיוק רגשי, יכולת לתגובה אינטואיטיבית, פיתוח חוש השמיעה, דמיון עשיר, תגובה רגשית, יכולת מתמטית, שמחת חיים, חוש קצב כללי, יכולת לתפיסה מערכתית מורכבת, יצירתיות, חופש פנימי, עבודת צוות ושיתוף פעולה עם הזולת, יכולת ריכוז עמוק.

6) מה עדיף לילד שלי - שיעורים פרטיים או לימוד קבוצתי? 

התשובה היא: תלוי בגילו של הילד. כפי שכבר אמרתי לפני כן, לדעתי כדאי לדחות עד כמה שניתן את השיעורים הפרטיים עד שברור שהילדים רוצים ורציניים באהבתם כלפי המוסיקה (בערך בגיל 10 כבר ניתן לראות כיוון ברור ברוב המקרים), וכן שהם פיתחו מספיק כישורים כלליים שיעזרו להם בהתמודדותם עם שיעורי הנגינה. יחד עם זאת, אם הילד מבקש בפירוש ללמוד נגינה כמובן שיש להיעתר לו. ברוב המקרים הילדים יודעים היטב מה הם רוצים וצריכים, וכדאי להקשיב להם ולדון איתם באופן ענייני ומכבד בנוגע לבקשות שלהם.

עד שמגיעים אל לימודי הנגינה הפרטיים אני ממליצה לרשום את הילדים לחוגים מוסיקליים קבוצתיים באשר הם. בגילאים מוקדמים שיעורים כאלה נקראים "טרום כלי", ותוכלו למצוא שיעורים מסוג זה בכל קונסרבטוריון או מוסד חינוכי המספקים שיעורי מוסיקה לילדים. בשיעורים אלה הילדים מתנסים במוסיקה באווירה מאוד כיפית ומהנה ונפגשים לראשונה עם היבטים שונים של המוסיקה: קצב, צלילים, שירה, ריקוד, הקשבה למוסיקה ונגינה ראשונית על כלים. בשיעורים אלה התלמידים גם מתוודעים לסוגים שונים של כלים, מה שיכול לעזור להם לבחור אינטואיטיבית את הכלי שהם נמשכים אליו ביותר. מקהלת ילדים יכולה גם היא להיות זירה מצוינת להתפתחות מוסיקלית, גם אם מדובר בילדים שבסופו של דבר ינגנו ולאו דווקא ישירו. השירה מפתחת באופן יוצא מן הכלל את המוסיקליות הכללית וכן מיומנויות מוסיקליות נוספות החיוניות להתפתחות המוסיקלית.

בנוסף, רצוי שבשלבי ההתפתחות הראשוניים הילד ייפגש עם עולם המוסיקה באופן בלתי אמצעי. למשל, תוכלו ללכת איתם לקונצרטים מוסברים לילדים (תזמורות רבות מקיימות סדרות קונצרטים מיוחדות עבור ילדים), לרכוש עבורם דיסקים שמספרים סיפורים בשילוב עם קלאסיקות מוסיקליות, וכד'. כל מפגש בלתי אמצעי עם המוסיקה יעשיר אותם ויכין אותם לשיעורי הנגינה, וכל סגנון מוסיקלי מתאים לצורך העניין. 

7) האם רצוי שהילד שלי ילמד בבית ספר מוסיקלי (חטיבת ביניים ותיכון)? 

לדעתי לא. מניסיוני ראיתי שמעטים מאוד מבוגרי בתי הספר הללו אכן ממשיכים ללמוד ולהתמקצע במוסיקה. זוהי עובדה מצערת ואומרת דרשני, בעיקר לנוכח העובדה שבתי ספר אלו מקבלים לשורותיהם אך ורק את הנערים המוכשרים ביותר - לאחר סינון קפדני וממושך - ולפיכך היה הגיוני לצפות שרוב רובם של נערים אלו ימשיכו לעסוק במוסיקה בעת בגרותם. ולא היא. גם אני למדתי בבית ספר מוסיקלי. רוב תלמידי השיכבה שלי לא המשיכו לעסוק במוסיקה, ורובם אף הפסיקו לנגן להנאתם. וכך קרה עם שכבות נוספות של תלמידים שסיימו את בית הספר שלמדתי בו (וגם לימדתי בו בשלב מסוים בחיי). אותו הדבר קורה בבתי ספר מוסיקליים אחרים.

אני חושבת שאין שום צורך ללמוד מוסיקה כ"כ הרבה שנים וכ"כ הרבה שעות שבועיות. בבתי הספר למוסיקה לומדים בערך 10-15 ש"ש מוסיקליות - בנוסף ללימודים הרגילים - ולדעתי זה הרבה יותר מידי. העובדה היא שסוג לימודים אינטנסיבי, תחרותי וממוקד כמו זה גורם לשובע ומיאוס כלפי המוסיקה בקרב התלמידים. בעיניי זה חבל, חבל מאוד. לכן, ככל שהדבר תלוי בי, אני ממליצה לתת לילדים לגדול עם ובצד המוסיקה ולא בצילה. אפשר ומומלץ ללמוד בבי"ס רגיל, ובשעות אחה"צ לקבל שיעורי מוסיקה ונגינה אצל מורים פרטיים ובקבוצות. התפתחות מוסיקלית שכזאת היא הרבה יותר מאוזנת ובריאה, לפחות בעיניי.

8) האם קיימת התאמה בין סגנונות מוסיקליים לבין גילאי התלמידים? האם עדיף לילדים להתחיל דווקא עם מוסיקה קלאסית? האם מוסיקה קלאסית היא באמת הבסיס של לימודי המוסיקה באשר הם? האם אפשר ללמוד לנגן לא בשיטה הקלאסית?

על מה בעצם מדברים כשמדברים על מוסיקה קלאסית? ישנם מספר שימושים למושג הזה, אולם עבור רוב האנשים הוא מציין מוסיקה איכותית, נכונה, טובה, אשר מהווה יסוד ובסיס לכל לימודי המוסיקה. גישה זו לא נכונה בהכרח, ועל מנת שתוכלו לבחור נכון עבור ילדכם הייתי רוצה להבהיר לכם מהו הלימוד הקלאסי ובמה הוא כרוך. ללימוד נגינה בשיטות של המוסיקה הקלאסית ישנם מספר מאפיינים בולטים:

  • הנגינה של המוסיקה הקלאסית נשענת אך ורק על קריאת תווים, ולפיכך איננה מאפשרת לנגנים מרחב יצירתי גדול. אם הילד שלכם יצירתי ואוהב להתבטא בעצמו, ייתכן שלימודים קלאסיים לא יתאימו לו (ולהיפך, כמובן).
  • מאחר שמדובר במוסיקה בעלת ותק של מאות שנים, יש לה כלים מובְנים כיצד להוריש את הידע והמיומנות לדורות הבאים. מהבחינה הזאת הלימוד בשיטה הקלאסית אכן מהווה בסיס איתן, מהסיבה הפשוטה שהוא בדוק. 
  • היתרון של הלימוד הקלאסי הוא בגישה הבסיסית הנכונה כלפי הכלי, שבאמצעותה הילד מטמיע הרגלי נגינה ויציבה גופנית נכונים. הרגלים אלו יוכלו לשמש אותו בכל סגנון מוסיקלי שהוא ירצה להתמקד בו בעתיד - גם באותם מקרים שהוא יעדיף סגנון לא-קלאסי (הדבר שונה מאוד כשהמדובר בשירה: ישנם הבדלים מהותיים בין הטכניקות של השירה הקלאסית לשירה הלא-קלאסית).
  • הכלים של המוסיקה הקלאסית הם כלים אקוסטיים ולא חשמליים, וזהו בהחלט קריטריון חשוב לגבי ההחלטה האם כדאי לילדכם ללמוד קלאסי או לא. אם הוא נמשך לכלים חשמליים, מן הסתם הוא יצטרך ללמוד בכיוון אחר (ג'אז/רוק/פופ/וכד').
  • המוסיקה הקלאסית היא רוחנית מטבעה ואנשים רבים מרגישים שהיא לא מחוברת לחייהם. ילד שלא גדל על ברכי המוסיקה הקלאסית יתקשה לבטא בה את עצמו ולהרגיש מחובר לסגנון הזה.
  • המוסיקה הקלאסית היא ברוב המקרים קשה ומאתגרת מבחינה טכנית ותובעת מהנגנים ריכוז לאורך זמן רב. לא כל הילדים עשויים מהחומר הדרוש על מנת לשבת במשך שעות רבות בריכוז רב ולהתאמן.

שיטת הלימוד הקלאסית היא השיטה הנפוצה ביותר ללימוד מוסיקה בתרבות המערבית. יחד עם זאת ישנן שיטות לימוד נוספות שכל אחת מהן מתאימה לסגנון המוסיקלי אותו רוצים ללמוד. לדוגמא, מוסיקת הג'אז בנויה כמעט כולה על אילתורים ולכן לא ניתן ללמוד אותה כפי שלומדים קלאסי - שנשען כולו על קריאת תווים. כך גם לגבי לימוד מוסיקה מזרחית מכל סוג שהוא: אופן הלימוד מתמקד בעשייה ובחוויה ופחות בחשיבה (קריאת התווים מחייבת שימוש קבוע ביכולת החשיבה במהלך לימודי המוסיקה הקלאסית). לפיכך אנו רואים שניתן ללמוד מוסיקה בדרכים רבות ושונות שהקלאסית היא רק אחת מהן. במובן זה נכון מאוד הפתגם: כל הדרכים מובילות לרומא.

כמו כן, אין התאמה הכרחית בין גילאי הילדים לבין סגנון מוסיקלי. הדרך שלכם לוודא שילדכם לומד בשיטה שמתאימה לו היא להתבונן בו ולראות האם הוא נהנה ומתלהב מלימודיו או לא. אם אתם מצויים עדיין בשלב בו לא הבנתם מהו הכיוון המתאים לילדכם, תוכלו להפגיש אותו עם סגנונות מוסיקליים שונים ולראות לאן הוא נמשך באופן טבעי.

מבחינת אופן הלימוד אני באופן אישי מעדיפה שהילדים יקבלו קצת מהכל: קריאת תווים, אילתור, יצירה, תיאוריה, היכרות עם סגנונות מוסיקליים שונים והאזנה למוסיקה. עפ"י ניסיוני לימוד שכזה מאפשר להם להתנסות באפשרויות שונות ולגלות מי הם מבחינה מוסיקלית לפני שהם ננעלים על מה שמתאים להם. כתוצאה מגישה כזאת הם נעשים יותר פתוחים מבחינה אנושית ומוסיקלית, מה שמאפשר להם להיות מוסיקאים הרבה יותר מגוונים וסובלניים.

9) האם הילד שלי יתפתח מוסיקלית יותר טוב אם הוא ינגן על כלים מסוימים ולא על אחרים? (למשל - שמעתי שאומרים שפסנתר הוא הכלי הכי חשוב ובסיסי. זה נכון?); מי אמור לבחור עבור הילד שלי את כלי הנגינה המתאים לו - הילד / אני / מורה למוסיקה? איך אני יכול לעזור לילד שלי לבחור נכון את כלי הנגינה המתאים לו?

פעם הכרתי איש אחד שכשהוא היה ילד הוא רצה לנגן על תופים. אבא שלו, מצד שני, רצה שהוא ינגן על פסנתר. מאחר שהיה מדובר באבא שהיה מאוד לא קשוב לבנו, אותו ילד נאלץ לנגן על פסנתר במשך כ-8 שנים, והוא מתאר את שנות הלימודים הללו כסיוט מתמשך שבהן הוא ניסה לתמרן את המציאות - עד כמה שהדבר היה אפשרי באמצעיו המוגבלים בתור ילד שפוט - כך שהוא לא יצטרך יותר לנגן על פסנתר ושלא יאשימו אותו בכך. אותו אדם הוא אחד האנשים המוכשרים ביותר שהכרתי, אך כיום הוא לא עוסק במוסיקה בשום צורה שהיא. כשהוא מספר את סיפור הפסנתר שלו ניתן להרגיש את תיסכולו וכאבו העמוק על אובדן ייעודו כמוסיקאי. אין לי ספק שאילו הוא היה מנגן על תופים הוא יכול היה להיות מתופף מהשורה הראשונה ואדם מאושר מאוד.

אם הילד שלכם מבטא רצון ומשיכה ברורים כלפי כלי מסוים - הדרך הטובה והחסכונית ביותר עבורכם ועבורו היא לתת לו לנגן על הכלי הזה. אני מאמינה שכל מוסיקאי נולד אל הכלי שלו, ושישנה התאמה בין אישיות האדם לבין כלי הנגינה שלו. יש מוסיקאים שנועדו לנגן על כמה כלים (ראו מקרה מתי כספי), ואם הילד שלכם נמשך לכמה כלים כדאי שתדעו שאין בילדכם כל רע. נטיה שכזאת איננה מעידה בהכרח על חוסר רצינות או חוסר החלטיות. כמובן שאם אין באפשרותכם הכלכלית והאירגונית לספק לו שיעורי נגינה על יותר מאשר כלי אחד - אינכם חייבים. אבל חשוב שלפחות לא תשפטו אותו על עצם הרצון הזה שלו.

אם הילד שלכם מוכשר מוסיקלית אך איננו מבטא משיכה כלפי כלי ספציפי, רוב הסיכויים שהוא לא נחשף מספיק לסוגי מוסיקה שונים ולהיצע הכלים הקיים. תוכלו לעזור לו בכך ע"י יצירת גירויים כגון האזנה משותפת למוסיקה וניסיון למפות את המשיכה שלו לכלי מסוים (שימו לב האם הוא נמשך באופן עקבי לכלי מסוים), ע"י הרשמה לחוג "טרום כלי" (ראו תשובה לשאלה 6) או ע"י ייעוץ מקצועי של מורה כללי למוסיקה (לא מומלץ להתייעץ עם מורה לכלי מסוים כי הללו בד"כ משוחדים לטובת כלי הנגינה שלהם. ייעוץ מקצועי בעניין זה יכול להינתן ע"י מרכזי מגמות מוסיקה, מנהלי קונסרבטוריונים ומורים לתיאוריה).

לגבי הפסנתר: הפסנתר הוא כלי ייחודי מכמה וכמה בחינות שהופכות אותו לכלי הכרחי עבור מוסיקאים מקצועיים. אם ילדכם יגדל להיות מוסיקאי מקצועי רוב הסיכויים שהוא ילמד להכיר את הפסנתר, לפחות ככלי עבודה. אולם מבחינה מוסיקלית גרידא אין עדיפות לפסנתר על פני כלים אחרים. מבחינה מקצועית ונפשית אין כלי טוב או כלי רע או כלי בסיסי וכלי פחות בסיסי. כל הכלים שווים בחשיבותם ובערכם המוסיקלי.

בסופו של דבר הילד הוא זה שצריך לבחור את כלי הנגינה שלו, וחשוב שהוא ירגיש מחובר אליו. אם בתהליך בחירת הכלי תהיו קשובים לילדכם, הצלחתכם בבחירת הכלי מובטחת. ילדים יודעים ומרגישים טוב מאוד מה הם צריכים, ואם תקשיבו להם תחסכו לעצמכם הרבה מאוד זמן וכסף (חישבו על אותו אבא שסיפרתי עליו לפני כן: הוא שילם - בכסף ובזמן - על 8 שנות לימודים שירדו לטמיון, וגרוע מכך - גרמו נזק בלתי הפיך לבנו. אם הוא היה משקיע את אותם הכסף והזמן בשיעורי תופים לבנו - רוב הסיכויים שהוא היה מקבל החזר מסוים, לפחות בדמותו של בן מאושר...).

10) האם אני צריך לקנות לילד שלי כלי נגינה באיכות טובה מיד עם תחילת לימודי הנגינה שלו או שאפשר להסתפק בכלי לא כ"כ טוב בתור התחלה?

אין צורך לרכוש כלים יקרים בתחילת הלימודים. בתור התחלה עדיף שתשקיעו בביסוס הקשר של הילד עם הנגינה, וכשתיווכחו לדעת שהילד מתמיד בנגינתו ובלימודיו - תשדרגו את הכלי בהתאם להנחיות המורה לנגינה. יחד עם זאת כדאי שהכלי יהיה באיכות סבירה כך שהוא יישמע יפה ונעים בעת האימונים. כלי גרוע ובאיכות ירודה מידי עלול לדחות את הילד, בעיקר אם הוא מוכשר מוסיקלית ולפיכך רגיש מבחינה שמיעתית. בעניין זה אני ממליצה להתייעץ גם עם המורה לנגינה וגם עם בעלי החנות שאתם רוכשים ממנה את הכלי. אם הם אמינים והוגנים הם יוכלו להוסיף לכם מידע בעניין זה כי הם מכירים את הכלים המצויים בשוק יותר טוב מאשר המורים לנגינה. בכל מקרה - התחשבו גם בעצמכם וביכולתכם הכלכלית, ודעו שאינכם גורמים שום נזק לילדכם אם אינכם רוכשים עבורו את הכלי היקר והמשובח ביותר.  

11) האם חוץ מלימודי נגינה חשוב שאתן לילד שלי תוספות מוסיקליות כלשהן? ואם כן - איזה?

רוב הילדים שלומדים מוסיקה מופנים ע"י המורה לנגינה שלהם למסגרת כלשהי שתעניק להם תוספות מוסיקליות כגון שיעורי תיאוריה, פיתוח שמיעה, האזנה למוסיקה וכד'. כל קונסרבטוריון מקיים מסגרות לימודיות שתפקידן להרחיב ולהעשיר את התנסותו המוסיקלית של הילד מעבר לנגינה עצמה. שיעורי תיאוריה ופיתוח שמיעה, גם בעת הבגרות המוסיקלית, מהווים תוספת הכרחית עבור כל מוסיקאי - לפחות במוסדות להשכלה הגבוהה (אקדמיות, מכללות וכד').

אם ילדכם אכן לומד במסגרת שמעניקה לו תוספות והעשרות - אין צורך שתשקיעו הרבה יותר מעבר לכך. כמובן שתמיד תוכלו מיוזמתכם להוסיף לו קונצרטים ואירועים מוסיקליים אחרים שיעשירו אותו, או להקשיב יחד איתו למוסיקה וכד', אך הדבר איננו הכרחי. לעומת זאת, אם ילדכם לא לומד במסגרת שכזאת, הייתי ממליצה לכם להעשיר את הידע המוסיקלי שלו - או באמצעות שיעורים פרטיים אצל מורה לתיאוריה (ואת זה הייתי עושה רק מגילאים 12-13) או באמצעות אפשרויות נוספות כיד הדמיון הטובה עליכם. יחד עם זאת, אם אתם מרגישים שלא בא לכם להשקיע השקעה מסוג כזה, דעו שאין בכך שום נזק לילדכם. הנגינה היא לכשעצמה מקדמת אותו ומאפשרת לו לחזק את הקשר שלו עם המוסיקה ועם עצמו כאמן. זיכרו שתמיד הוא יוכל בעתיד לרכוש את המיומנות והידע הדרושים לו כמוסיקאי.

12) איך אוכל לדעת מיהו המורה למוסיקה המתאים לילד שלי? מיהו מורה טוב לילדים?

לא כל מורה טוב הוא מורה טוב לילדים. אני יכולה להעיד על עצמי שבמקרים רבים, רבים מידי, לא היתה לי הסבלנות הנחוצה להוראת תלמידיי הילדים. באופן אישי אני מאוד אוהבת ילדים ונוער, ותמיד יש לי עם שכבות הגיל הללו יחסים מצוינים. אבל מבחינה מקצועית תמיד הרגשתי שהעבודה עם ילדים ונוער איננה מספקת עבורי, וחוסר הסיפוק המקצועי שלי התבטא בעבודה עצמה (וזה לא היה טוב, כמובן. לכן פרשתי מהוראת ילדים ונוער, ואני מרגישה שעשיתי בכך טוב גם לעצמי וגם לתלמידיי). לכן חשוב שילדכם ילמד אצל מורה שעבורו הוראת ילדים היא עבודה מספקת ושיש לו את מלוא הסבלנות והרגישות לצרכיהם ורגשותיהם. חשוב שהוא יהיה אדם חם, אוהב ופתוח, שאיננו שופט או מבקר את ילדכם. כמובן שבתור מורה הוא גם חייב להציב סטנדרטים - הן מקצועיים והן התנהגותיים, ויש לכבד את דעתו והנחיותיו. אבל חשוב שבאופן בסיסי התנהגותו תשדר לילדכם שהוא בסדר, ושהדרכתו את הילד תיעשה בנועם וברגישות.

13) איך אוכל לדעת האם המורה למוסיקה צודק או טועה באיבחון הכישרון והיכולת המוסיקלית של הילד שלי?

כשהייתי בת 14 היתה לי מורה גרועה לפסנתר. מבחינה מקצועית היא היתה לא רעה אך מבחינה נפשית היא היתה רעה מאוד. בסיום שנת הלימודים הראשונה ללימודיי אצלה התרחש בביתה קונצרט תלמידים שאמא שלי נכחה בו. אמא שלי התרשמה מאוד לטובה מרמת הנגינה של תלמידיה וציינה זאת בפניה. היא, בתגובה, ענתה לה: "את רואה את כל התלמידים שניגנו כאן היום? מרב מוכשרת יותר מכולם ביחד. אבל היא לא תצליח בכלום כי היא עצלנית". עד היום אני זוכרת את הטון הארסי שהיה ממוקד במלה האחרונה הזאת שלה: ע צ ל נ י ת . בנוסף לאיבחון הקטלני הזה היא גם טענה בפני אמי שמאחר שהוסכם על כולנו שמרב היא עצלנית, כדאי ורצוי לדעתה שמרב תתחיל לנגן בכלי אחר, משהו כמו נבל למשל. כל כלי טוב לצורך העניין, והעיקר שיהיה כלי נדיר יחסית. למה? כי נדירותו של הכלי תאפשר למרב להישאר עצלנית ובכ"ז להצליח איכשהו. אחרי הכל - אין הרבה נבלנים בעולם, כך שאפילו נבלנית עצלנית תוכל איכשהו להסתדר ולמצוא איזושהי עבודה בתחום... וכאן אמא שלי גילתה אינטואיציה חדה ולא הסכימה עם האבחנה של המורה הזאת. כשחזרנו הביתה היא אמרה לי: "תשמעי, זה לא נשמע לי הגיוני. את  מנגנת על פסנתר כבר 4 שנים ועכשיו אני אעביר אותך לכלי אחר? הרי בכ"ז כבר יש לך ידע וניסיון כלשהו. לא חבל על כל מה שלמדת עד היום?" (ודרך אגב - פרשנותה הספציפית של אמא שלי במקרה הזה היתה נכונה, אבל מבחינה עקרונית היא לא נכונה. לא חבל בכלל לשנות או להוסיף כלי אם הילד רוצה בכך. כפי שכבר אמרתי - יש מוסיקאים רבים שמנגנים על כמה כלים וזה בסדר גמור). בסופו של דבר אמא שלי העבירה אותי למורה אחרת שלמדתי אצלה עד סוף התיכון, ובזכותה המשכתי למסלול מוסיקלי מקצועי. לפעמים אני נחרדת מהמחשבה על מה שיכול היה לקרות לי אילו אמא שלי היתה מאמצת את אבחנותיה המרושעות של אותה מורה נבזית. למזלי הטוב היא הרגישה ופעלה נכון...

ובכן, כתשובה לשאלתנו, אני חושבת שתוכלו לדעת האם איבחונו של המורה הוא נכון לפי הרגשתכם את יחסו של המורה כלפי ילדכם. אם אתם מרגישים שהמורה חיובי כלפי הילד ומאמין בו - מומלץ לאמץ את אבחנתו, ולהיפך. יחד עם זאת, במקרה שהמורה אכן אוהב ומכבד את ילדכם אך בכל זאת איבחונו נשמע לכם לא הגיוני מסיבה כלשהי - הייתי ממליצה לכם לקבל חוות דעת מקצועית נוספת.

14) האם רצוי שאהיה נוכח בשיעורי הנגינה של הילד שלי? האם חשוב שאתערב בתהליך הלימודים המוסיקליים שלו? 

לדעתי נוכחות של הורים בשיעורי הנגינה היא מיותרת ואף מזיקה. בנוכחות שכזאת ההורה מעביר שני מסרים רבי עוצמה: כלפי המורה הוא מעביר מסר של חוסר אמון, וכלפי ילדו הוא מעביר מסר של חוסר נכונות לאפשר לו לפתח טריטוריה עצמאית משלו. כמורה בתחילת דרכי איפשרתי להורים להיכנס לשיעורי ילדיהם, אולם ככל שגדלתי כמורה הבנתי את עומק המסרים הללו ואת השפעתם השלילית על השיעורים. לאור הבנתי זו החלטתי שההורים אינם מורשים יותר להיכנס לשיעורים שלי, ומאז שיישמתי החלטה זו שיעוריהם של תלמידיי הילדים השתפרו מאוד. יחד עם זאת, אם אתם רואים שהילד חוזר באופן קבוע במצב רוח רע משיעורי הנגינה שלו, כמובן שרצוי שתבדקו את העניין - עם הילד עצמו ועם המורה. אם בירור שכזה העלה חרס בידיכם - אז ורק אז רצוי שתבקשו מהמורה להיכנס עם הילד באופן חד פעמי לשיעור, על מנת שתוכלו לראות במו עיניכם מה מתרחש בשיעורים.

15) אם אני בעצמי מוסיקאי - האם רצוי שאלמד בעצמי את הילד שלי?

אני מאוד ממליצה לא ללמד בעצמכם את ילדכם. הקירבה הנפשית איננה מאפשרת לנו לראות טוב את צרכי התלמיד, וברוב המקרים נשגה בהחלטותינו המקצועיות. כמובן שאינני מתייחסת בכך ל"טיפים" או כיוונים כלליים שאנחנו בהחלט יכולים לתרום מניסיוננו לטובת הקרובים היקרים לליבנו. אחרי הכל, לא ניתן להפריד באופן מוחלט בין חיינו המקצועיים לחיינו האישיים...

16) מהו אורך שיעור הנגינה המומלץ לילדים?

כל מורה קובע לעצמו את אורך השיעור שלו. ישנם מורים שהשעה שלהם היא "שעה אקדמית", ז"א 50 דקות נטו לכל שעת לימוד (והמדובר הוא גם לגבי שיעורים של בוגרים ולא רק של ילדים), וישנם מורים שהשעה שלהם היא שעה מלאה. יחד עם זאת ישנו סטנדרט מקובל פחות או יותר שלפיו ככל שהילד קטן יותר כך אורך השיעור שלו קצר יותר ולהיפך. זאת עקב יכולת הריכוז ויכולת הקיבול שהולכות וגדלות עם התבגרות הילד. לפיכך, אורך השיעור הסטנדרטי לגילאים הקטנים (6,7,8) יהיה כחצי שעה, ויגדל בהתמדה עם גדילת הילד עד להגעה לאורך שיעור של שעה שבועית - שזהו אורך השיעור הסטנדרטי בחודשי הלימוד השיגרתיים (לפני אירועים וקונצרטים מגבירים בד"כ את כמות השעות).

17) כמה שעות הילד שלי צריך/יכול לנגן כל יום? האם חשוב שהוא יתאמן באופן רצוף או שהוא יכול להתקדם גם עם הפסקות באימונים?

באופן כללי ניתן לומר שכמות האימונים תלויה בגילו של הילד. ככל שהוא גדל מתרחשת צמיחה טבעית של יכולת הנגינה והריכוז שלו כך שהוא מתאמן יותר ויותר. מי שאמור לקבוע את כמות שעות האימונים של הילד הוא המורה שלו, וכנ"ל לגבי אופן האימונים (רציף/מקוטע). אם אתם חוששים שהילד שלכם לא מתאמן מספיק כדאי שתדונו בעניין הזה עם המורה שלו לנגינה.

18) איך רצוי להגיב על האימונים של הילד שלי - להתערב לו בכמות האימונים / להניח לו לנפשו / לשאול אותו מידי פעם מה קורה?

אני חושבת שדרך האמצע היא הדרך הכי טובה. אין צורך להתערב בכמות האימונים של הילד, אך מצד שני גם להניח לו לנפשו היא גישה לא בריאה. המוסיקה, בשונה משאר האמנויות, היא אמנות מופשטת ובמובן מסוים קצת "אוטיסטית", וילדים עלולים לפעמים לחוש בדידות בזמן אימוני הנגינה שלהם שיכולים להימשך שעות ארוכות. תחושה זו גורמת להם לעיתים להתאמן פחות. לכן רצוי מאוד שתתעניינו בעולמו המוסיקלי הפנימי והחווייתי של ילדכם. אין צורך להגזים עם זה או לעשות את זה בצורה מלאכותית. האמת היא שרוב הזמן אין צורך לעשות שום דבר אלא פשוט להיענות לילד כשהוא רוצה לשתף אתכם בחוויותיו או כשהוא מבקש מכם לשבת איתו בזמן אימוניו ולהקשיב באופן אישי לנגינתו וכד'. אם הוא רוצה לספר לכם משהו אודות נגינתו ואימוניו - אנא הקשיבו לו כמיטב יכולתכם. הורים רבים מתייחסים אך ורק לתוצאות היפות והמרגשות של הנגינה, ומתעלמים משעות האימונים הרבות שהילד חווה לבדו. אם אתם קשובים לילדכם הוא לא ירגיש בודד גם כשהוא לבד, מתאמן.

19) הילד שלי מנגן כמה שעות ביום והנגינה שלו מפריעה לי ולשאר בני הבית. אני חושש להגיד לו שזה מפריע מחשש לפגוע בו או לדכא את רצונו לנגן. מה לעשות?

אם קראתם את המאמר עד עכשיו ייתכן שקיבלתם מדבריי תחושה שהילד, על כל שיגיונותיו וצרכיו, אמור להיות במרכז חייכם ושאתם אמורים להקריב את עצמכם כקורבן עבורו. ולא היא. ילד שמנגן צריך לדעת - וחשוב מאוד שיידע כחלק מהכשרתו המקצועית - שנגינה היא דבר שמפריע לסביבתו, ותהא זו הנגינה היפה והמשובחת ביותר.

לפני כמה שנים יצא לי לגור בשכנות עם מישהי שהיתה תלמידה באקדמיה וניגנה על פסנתר במשך שעות ארוכות עד שכמעט ויצאתי מדעתי. מה שכ"כ הפריע לי לא היתה העובדה שהיא ניגנה הרבה שעות (למרות שגם זה מפריע, כמובן, ובמקרה הספציפי הזה היא גם ניגנה ממש גרוע. זה היה ממש נורא), אלא העובדה שהיא לעולם לא סגרה את חלונות ביתה בזמן הנגינה שלה, ובנוסף לכך היא מיקמה את הפסנתר במרכז הדירה שלה כך שמכל אחד מחדרי הדירה שלי שמעתי את הנגינה שלה בעוצמה חזקה מאוד. בנוסף לכך היא ניגנה בשעות מאוד לא מתחשבות כגון שעות הערב המאוחרות, ערבי שבתות, שבתות וחגים. והכי גרוע: כשמידי פעם ביקשתי ממנה התחשבות בעניין הזה, היא פשוט התעלמה ממני והמשיכה לנגן כאוות נפשה. בקיצור, לא ניתן היה להימנע מלשמוע את נגינתה האינסופית והנוראית, ובסופו של דבר נמלטתי מהדירה הזאת כמו פליטה של רעש אדמה. כל זה העיד על הבחורה הזאת שהיא מאוד לא מקצועית, משום שמי שמנגן במשך שנים רבות יודע שהוא מפריע, ומיומן בהגנה על סביבתו מפני הרעש שהוא מייצר.

אכן כן - המוסיקה, עבור סביבתו של המוסיקאי, היא רעש. ייתכן שהילד חווה את נגינתו כחוויה פלאית וקסומה אך לא כך בהכרח סביבתו, בטח ובטח שלא בשנות הנגינה הראשונות כשהנגינה עדיין לא מלוטשת ולא מוסיקלית מספיק בכדי להקשיב לה במשך שעות רבות. אין בכל זה כדי לומר שהילד מפריע. גם גישה כזאת היא לא בריאה ומאוד משתקת ילדים (ואפילו מוסיקאים מקצועיים). גם כאן הדרך הנכונה היא דרך האמצע: חשוב שהילד יידע ויבין שאתם אוהבים אותו, נהנים מנגינתו, ומעוניינים להקשיב לה ככל הניתן. כמו כן חשוב שהוא יבין שלא הוא המפריע אלא נגינתו. יותר מכך - לא הייתי משתמשת במילה "הפרעה" שהיא בעלת קונוטציה שלילית, אלא בניסוח אחר, רך ומכבד עד כמה שניתן. רצוי שתשבו עם ילדכם לשיחה ותדונו בבעיה באופן ענייני. גם הילד וגם אתם זכאים להיות במרכז, וגם הוא וגם אתם רשאים לבקש התחשבות בצרכיכם. ילד שגדל מתוך חוסר התחשבות בסביבתו ומתוך התעלמות מצרכיו הלגיטימיים של זולתו הופך להיות אדם מפונק, גס רוח, אנוכי וחצוף ביחסו לזולתו. ראיתי אנשים כאלה - ביניהם גם לא מעט אמנים - וכולם כאחד היו אנשים מאוד לא נעימים ולא מאושרים. אם אתם רוצים לעזור לילדכם לגדול באופן בריא ולהיות חלק מהחברה, אתם יכולים להיעזר בהזדמנות זו ולהבהיר לו באופן הוגן את צרכיכם. אין צורך שתחששו ותלכו איתו על ביצים. הוא בהחלט מסוגל להתפתח כמוסיקאי גם כשהוא מתחשב בסביבתו. 

מבחינה מעשית, הגדירו לעצמכם מהם הגבולות שלכם וכיצד ניתן לאפשר לילד לנגן כאוות נפשו מבלי שהדבר יפגע בשיגרת חייכם. האמצעים שתוכלו להשתמש בהם על מנת להגן על עצמכם מהרעש הם כל אותם דברים שציינתי לגבי השכנה שסיפרתי עליה: בזמן אימוני הנגינה לסגור דלת, חלונות ותריסים של החדר שבו נמצא כלי הנגינה; למקם את חלל הנגינה בחדר צדדי בבית; לסכם עם הילד מהן שעות הנגינה הלגיטימיות; וכד'. בנוסף, תוכלו להזמין איש מקצוע שיתקין קירות אקוסטיים בחדר הנגינה של הילד (זה יקר, ובד"כ מכוער, אבל אם אתם סובלים מאוד ומאידך הילד רציני מאוד בהשקעתו בנגינה ייתכן שהשקעה כזאת תהיה כדאית עבורכם). חשוב שלילד תהיה אפשרות לנגן בחלל שניתן לסגור ולאטום (דלת, חלון, תריסים, וכו') או אפילו חלל שהוא נפרד מהבית. תוכלו לסכם איתו שהוא מקשיב למוסיקה רק עם אוזניות, חוץ מאותם המקרים שבהם גם אתם מעוניינים להקשיב לאותה המוסיקה. כמובן שאין בכך כל כוונה לבודד או לנדות את הילד - והתייחסתי לכך כבר בשאלה הקודמת. ניתן לעשות הכל ברוח טובה, אוהבת ומכבדת, גם כלפיכם וגם כלפי הילד.

20) האם רצוי לילד שלי שאתפאר בהישגיו המוסיקליים בפני חברים ומשפחה ואבקש ממנו לנגן בפניהם בעת מפגש חברתי/משפחתי? האם הופעה שכזאת יכולה לחזק את בטחונו העצמי?

מאחר שאתם משקיעים הרבה זמן וכסף בחינוכו המוסיקלי של ילדכם, ניתן בהחלט להבין את רצונכם "להשוויץ" ולהתפאר בהישגיו. אחרי הכל - כל הישג של ילדכם הוא גם הישג שלכם. יחד עם זאת, חשוב שתהיו רגישים לצרכיו של הילד ולרגשותיו בעניין הזה.

כשהייתי ילדה והיו באים אלינו אורחים, אמא שלי תמיד היתה דוחפת אותי לנגן בפניהם: "מרב - בואי תנגני קצת לשושי", "מרב - איזו יצירה ניגנת אז, בקונצרט? היא היתה כ"כ יפה. אולי תנגני אותה לפני האורחים?", וכד'. כמובן שמעולם לא סירבתי לה, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא הרגשתי שמותר לי לסרב לה. תמיד הרגשתי חשופה כ"כ, כאילו אני חיה מאולפת שמופיעה בקרקס או משהו כזה, וכל ההתרחשות הזאת היתה מאוד מביכה ומעיקה עבורי. כל "קונצרט" כזה היה עבור אמא שלי מבחן מאוד טעון מבחינה רגשית. הרגשתי שהיא מאוד זקוקה לאישורם של האורחים שהיא בסדר, ושהדרך שלה להוכיח להם שהיא בסדר היתה להוכיח להם עד כמה היא "שווה" בתור אמא לבת כ"כ "מוצלחת". לכן הייתי חייבת לנגן באופן מושלם, בלי טעויות, ותמיד היה עדיף שהיצירות תהיינה קשות ומרשימות מבחינה טכנית. אווירת המבחן הזאת היתה כ"כ מלחיצה, שאחרי ה"קונצרטים" האלה תמיד הרגשתי סחוטה ומותשת ורחוקה מאוד מעצמי ומהמוסיקה. מה שהתיש אותי היתה העובדה שהיא לא ביקשה ממני. היא כפתה עליי את רצונותיה והשתמשה בי לצרכיה שלה ולא היה איכפת לה בכלל איך אני מרגישה עם זה. אם היא היתה מבקשת ממני בכנות, לפני שהאורחים מגיעים, ומכבדת את זכותי לסרב לה - משהו כמו: "מרב, היום כששושי תבוא הייתי רוצה שתנגני בפניה משהו. את מוכנה? מתחשק לי להתגאות בך. אבל אם את לא מוכנה זה ממש בסדר מבחינתי" - הייתי נותנת לה בשמחה את המתנה הזאת ומרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי.

ראיתי הורים רבים שמתנהגים כמו אמא שלי, והילדים שלהם תמיד נראו מכווצים ומכונסים בתוך עצמם. אני חושבת שהדבר היחיד שבאמת יחזק את בטחונו העצמי של ילדכם הוא שתכבדו אותו ואת הטריטוריה שלו, מתוך ביטוי כנה של צרכיכם והפרדה ברורה בין הצרכים שלכם לשלו. אכן, ילד שמתגאים בו יכול להרגיש טוב מאוד עם עצמו, וההופעה בפני המשפחה/חברים יכולה גם היא לתרום לבטחונו העצמי בכך שהיא מאמנת אותו בנגינה מול קהל. אולם חשוב שתבהירו לו ולעצמכם מהי מטרת הנגינה מול האורחים, ותאפשרו לו לסרב לכם אם הוא לא רוצה.
  
21) האם חשוב שהילד שלי יופיע בפני קהל?

כן, בהחלט חשוב. יש ילדים שמנגנים נפלא בינם לבין עצמם אך בכל מגע שלהם עם איזשהו סוג של קהל הם נאטמים ומשתתקים. תתפלאו לדעת כמה מוסיקאים שהם כבר בשלים ומיומנים סובלים מפחד במה, פחד נורא ומשתק שמגביל אותם בכל מיני צורות. לכן בהחלט חשוב שילדכם ייחשף לקהל כחלק מהכשרתו המוסיקלית. האמנות לא נועדה לאמן בלבד. התהליך האמנותי הבריא מתחיל באמן בינו לבין עצמו ומסתיים בהגשת האמנות שלו לעולם שסביבו. ילד שלא חווה את כל התהליך נשאר במובן מסוים בלתי ממומש. כמובן שאין בכוונתי לומר שיש לדחוף אותו או לכפות עליו הופעה מול קהל, אולם אם נקרות בדרכו הזדמנויות להופיע - כדאי ורצוי לעודד אותו לנצל אותן. כמו כן רצוי מאוד שתבהירו לו (אתם והמורה שלו לנגינה) שההופעה היא לא מבחן, ושמותר לו גם לטעות ולנגן לא טוב. אם הילד שלכם מבקש מיוזמתו להופיע מול משפחה/חברים - אנא אפשרו לו זאת ועודדו אותו בהופעותיו. מוסיקאים רבים התחילו את הקריירה שלהם כילדים שהופיעו במפגשים משפחתיים/חברתיים, ובדרך זו ביססו לעצמם ביטחון עצמי בעמידתם מול קהל.

22) איך רצוי להתייחס לילדים מוכשרים במיוחד? האם הם צריכים לקבל הנחות בשאר תחומי החיים? האם הם צריכים לבלוט ולקבל פריבילגיות במערכת המשפחתית?

במקרים רבים ילדים מוכשרים במיוחד מושכים תשומת לב רבה וכל המערכת המשפחתית סובבת סביבם. כמובן, כשרונם יוצא הדופן יכול להעניק הרבה מאוד שמחה והתרגשות למשפחה ותחושת "גאוות יחידה" משפחתית, אולם פעמים רבות אחיו של הילד המוכשר גדלים מתוך תחושת הזנחה וקיפוח. אני מאוד לא בעד גישה מפלה שכזאת. היא מזיקה לכולם, כולל לאותו ילד מוכשר שמתרגל שכולם סובבים סביבו ומטפחים רק אותו. ילד כזה גדל להיות אדם אנוכי ומוגבל מאוד מבחינה רגשית. כמו כן, ילדים מוכשרים במיוחד מקבלים פעמים רבות הנחות והקלות מהמסגרות הלימודיות והחברתיות שהם קשורים אליהן, והם מסיקים מכך שמותר להם לעשות ככל העולה על רוחם, פשוט כי הם מוכשרים, ולכאורה הכישרון שלהם יענה את הכל. בבגרותם הם ממשיכים לצפות מסביבתם לאותן הנחות והקלות שהתרגלו אליהן, וכשאלה אינן מגיעות הם מתמלאים כעס וטינה כלפי העולם. בקיצור, הם גדלים לתוך מערכת שבונה עבורם ציפיות לא מציאותיות ושאינה מכשירה אותם להתמודדות טובה עם מצבים שעבור אנשים "רגילים" הם פשוטים ומוכרים. בנוסף, פעמים רבות ילדים מוכשרים במיוחד סובלים מבדידות קיצונית כתוצאה מהגישה ששמה אותם על במה מוגבהת ורחוקה מהעולם האמיתי. לכן לדעתי רצוי מאוד שילדים מוכשרים במיוחד יגדלו כמו כל ילד רגיל. הורים שמסתנוורים מכישרונו של ילדם עושים לו עוול ופוגעים בנפשו. כמובן שיש להביא בחשבון את כישרונו המיוחד של הילד ולעשות כל מה שניתן כדי לעזור לו לממש אותו. אבל חשוב, הן עבור הילד והן עבור סביבתו הקרובה, שהילד יהיה חלק מהחיים ולא מחוצה להם.

23) האם לימודי המוסיקה צריכים להיות רק כיף והנאה, או שחשוב לכוון את הילדים למשמעת עבודה מוסיקלית?

עבור ילדים משמעת היא דבר קשה ולא טבעי, ואני מתכוונת למשמעת שבאה כתביעה מבחוץ. אם תנסו להיזכר איך אתם הרגשתם כילדים, אולי תוכלו להבין לעומק את הפער התהומי שיש בינינו לבינם. ילדים לומדים אחרת. הם מעין אספנים של חוויות והתנסויות, רובן לא שיטתיות בהכרח (ואם הן כן שיטתיות - השיטתיות נובעת מתוכם ולא מתוך כורח חיצוני), וכולן מהנות במידה כזאת או אחרת. אנחנו, המבוגרים, תופסים את המשחק כדבר לא רציני. עבור הילדים המשחק מהווה את תשתית חייהם, והוא רציני מאוד. רוב הדברים שהילדים יודעים על החיים ועל עצמם נובע מלימוד דרך משחק. לכן, נשאלת השאלה: מדוע שלא נלמד אותם גם מוסיקה כמשחק? כי אנחנו כבר גדולים ואין לנו יותר סבלנות לשחק, וגם כי אנחנו בטוחים שעל מנת לגדל אותם להיות מבוגרים אחראיים ורציניים עלינו לכפות עליהם משמעת. "שילמדו". אני מסכימה עם זה שמתפקידנו כמורים לחנוך את הילדים לעולם המבוגרים ולהביא אותם לכדי מיומנות ושליטה בקריאה, כתיבה, חשיבה וכל המיומנוית שיש לנו כמבוגרים ושעל מנת לשלוט בהן אכן דרושה מידה מסוימת של משמעת. אבל אני לא מסכימה עם הדרך. אם על מנת לחנוך את הילדים אנחנו אמורים להפסיק להקשיב להם, להתנשא על עולמם הפנימי, לזלזל בדרכם שלהם ללמוד ולדכא את עולמם החווייתי - הרי שבעיניי אנחנו לא עוסקים בחניכה אלא באילוף. מטרתי כמורה היא לא לאלף אלא לחנוך, ז"א - להוסיף לתלמידיי כל מה שניתן מבלי לגרוע מהם ומשמחת החיים הטבעית שלהם. לכן, כמורה לילדים, תמיד לימדתי הכל באווירה של משחק ויצירתיות, ולעולם לא "חינכתי" אותם מוסיקלית. לא אמרתי להם כיצד הם "אמורים" להרגיש את המוסיקה, או אם הם "צודקים" או "טועים" באופן ההקשבה שלהם למוסיקה. לימדתי פיסות מידע קטנות ואת כל שאר הזמן הקדשתי למשחק עם המידע החדש שלמדנו. האווירה בשיעורים האלה היתה מאוד כיפית.

אני חושבת שרצוי שכהורים וכמורים ניזכר מידי פעם איך אנחנו הרגשנו כשהיינו בגילם של ילדינו/תלמידינו, על מנת שנוכל ללמד ולחנוך אותם בהתאם לגילם ולרוחם.

24) כיצד רצוי להתייחס אל היצירתיות של הילדים: לעודד אותה? לכוון אותה? ואם לעודד אותה - איך?

פאבלו פיקאסו אמר פעם: "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך להישאר אמן אחרי שגדלים". אכן, כל ילד הוא אמן (ולפיכך גם כל אדם הוא אמן, לפחות בפוטנציאל). נשאלת השאלה כיצד נוכל לעזור לילדינו להישאר אמנים אחרי שהם גדלים? כיצד מעודדים יצירתיות? האם יצירתיות היא טובה לכל תחומי החיים?

יצירתיות מתבטאת לא רק בתחום האמנותי. ילדים שגדלו מתוך הנחה שהיצירתיות שלהם היא טובה וחיובית גדלים להיות אנשים יצירתיים בכל תחומי החיים (ראו הרחבה בעניין זה במאמר מפרי עטי לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום. אני לא יודעת איך גדלו האנשים שהתייחסתי אליהם במאמר הזה, אבל אני כן יודעת שהם מימשו את העיקרון היצירתי בבגרותם והביאו בכך הרבה מאוד טוב לעולמנו). יצירתיות היא הביטוי של הקשר שלנו עם הלא-מודע שלנו, שהוא עולם עצום של אפשרויות שנחסמות בפנינו כשהקשר עם הלא-מודע שלנו נחסם. כהורים וכמורים אנחנו יכולים לעזור לילדינו לשמר את הקשר עם הלא-מודע שלהם בכך שנחייב אותו. כשאנו מחייבים את עולמו הרגשי, היצרי והגופני של ילדנו/תלמידנו אנחנו מאשרים את הלא-מודע שלו, ובכך עוזרים לו לשמר את הקשר עם העצמי הפנימי העמוק ביותר שלו. מכאן ואילך הילד יכול לעשות הרבה, הרבה מאוד, עם היצירתיות שלו. כיצד אנחנו מחייבים את עולמו הפנימי? בכך שאנו נותנים לו להיות. בהקשבה, בעידוד, בסבלנות ובסובלנות. אין צורך ואין טעם לכוון את היצירתיות שלו. היא כבר תנתב את עצמה לאותם אפיקים הרצויים עבורה. זיכרו: אתם לא כאן כדי לאלף את הילד שלכם, אלא כדי לתת לו כלים למימוש מלא של הפוטנציאל הטמון בו.

כאן תוכלו לקרוא כתבה יפה שנקראת "כך תהפכו את הילד לפיקאסו" ומספרת על סדנאות ציור לילדים ומבוגרים שמתנהלות עפ"י הדרך שהתייחסתי אליה כאן.

דוגמא נוספת ומצוינת לשימור ועידוד היצירתיות תוכלו לראות בפרק נוסף של "נני". פרק זה נקרא "חברה דמיונית". לגרייסי, הילדה שכבר הכרנו לפני כן, יש חברה דמיונית שגורמת למהומה בחיי הבית, והפרק מראה כיצד המשפחה מתמודדת עם הסיטואציה הזאת. כאן תוכלו לראות קטע מתוך הפרק, שבו גרייסי ופראן מכינות עוגיות ולפתע החברה הדמיונית צצה משום מקום ומנסה לנהל לפראן את החיים... היופי של הקטע הוא בתגובה הנפשית המדויקת להפליא של פראן כלפי הסיטואציה הזאת. כמובן שבנוסף לעידוד חיי הדמיון שלהם עלינו ללמד את ילדינו גם להבחין בין מציאות לדמיון. ילד שלא לומד זאת נעשה מבוגר מנותק שחי באשליות ובמציאויות חלופיות. אם תראו את כל הפרק "חברה דמיונית" תוכלו לראות כיצד ניתן ללמד את ההבחנה בין מציאות לדמיון בצורה רגישה ומכבדת כלפי הילד, מבלי לשלול את חייו הפנימיים ואת דמיונו הפורה. כאן הקישור לפרק מתחילתו.
     
עד כאן השו"ת.              

לאחרונה קראתי כתבה מרתקת אודות חייו ומותו הטראגיים של הכנר המחונן מתן גבעול. סיפורו מסכם ומדגים הרבה מהדברים שדנתי בהם כאן במאמר, והכתבה מכילה פרטים רבים אודות גידולו וחינוכו המוסיקליים. אלו מהיבטי גדילתו היו בריאים ואלו לא? קיראו ושיפטו בעצמכם...

אם ילדכם מצוי כבר בשלב הבגרות המוסיקלית ועל סף הפיכתו למוסיקאי מקצועי, תוכלו להסתייע במאמר מפרי עטי מדריך לבחירת מסלול לימודים מוסיקלי על מנת להכיר את האפשרויות העומדות בפניו כמסלולי לימוד מקצועיים.

ולסיום אני רוצה להכיר לכם שיר-פרוזה שנקרא "הילדים" מתוך ספרו היפהפה של חליל ג'ובראן הנביא, שיר שמתמצת בעיניי את הגישה החינוכית הבריאה והנכונה כפי שאני מבינה אותה:

ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עימכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול.
אתם הקשֵת ממנה, כחִצֵי החיים, ילדיכם שלוחים:
הקשָת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח,
ברצותו כופף קשתכם למען חיציו הנורים למרחקים -
הִתרצו לידיו המותחות קשתכם,
כי אוהב הוא את החיצים במעופם
גם את הקשתות הנענות לידו.

אני מאחלת לכם ולילדיכם בהצלחה רבה, ומקווה שגם הם וגם אתם תהנו מצמיחתם המוסיקלית.

***

לקריאה נוספת:
השיעורים שלי
על מודעות עצמית ושינוי הרגלים
האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה
"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה
"אני בסדר אתה בסדר" בחיי החינוך וההוראה



6 תגובות:

מוטי אמר/ה...

וואו...

בדיוק המאמר שחיכיתי לו...
כרגע רק אחרי מאמצים וכסף ללמד את הילדה קלרניט , חליל צד, וכינור, מצאנו את דרך הישר בפסנתר.

לצערי עשיתי את רוב הטעויות שאת כותבת עליהם (גם מעט ממה שגרם לך תסבוכת נפשית, זה נובע מתסכול)

מרב כהן - הדר אמר/ה...

מוטי היקר

תודה רבה על תגובתך. חיממת את ליבי ושימחת אותי. אני כ"כ שמחה שניסיוני (גם זה הבלתי נעים) יכול לעזור לאנשים אחרים.

כפי שכתבתי - לא נורא אם טועים, העיקר שמודעים לכך ומתקנים. אני שמחה שתוכל להיעזר ואולי אף לפתור חלק מהתיסכולים (אינני יודעת בדיוק במה מדובר, אך אני בטוחה שהם ניתנים לפיתרון...) באמצעות הכיוונים שנתתי כאן.

שיהיה לך ולכם ולילדתכם בהצלחה, ואשמח לשמוע מה קורה אם תרצה לשתף אותי.

יום טוב,
מרב

אסתי לוין אמר/ה...

שלום מרב
קראת ואהבתי את המאמר. אהבתימאד גם את הקטעים הנוספים המצורפים אליו--המאמר על ציור, קטעי הטלויזיה... ובעיקר אהבתי את הלך הנפש שלו של סובלנות, סבלנות וחופש בחירה לילדנו.
יישר כח.

מרב כהן - הדר אמר/ה...

אסתי שלום,

אני שמחה שאהבת.

אכן, הקישורים ששמתי בו לדעתי מבהירים דברים רבים, בבחינת "תמונה אחת שווה אלף מילים".

שיהיה לך כל טוב,
מרב

Ahava3 אמר/ה...

שלום מרב,

אני מוזיקאי ומורה למוזיקה ומלמד ילדים כבר שנים רבות. המאמר שלך מרתק, מהנה, מעשיר, כיפי, מתאים גם למי שאינו מתמצא.

בקיצור הידע שלך נהדר.


תודה!

אהבה שמעיה

מרב כהן - הדר אמר/ה...

בבקשה שמעיה. בכיף!

חיממת מאוד את לבי בדבריך. אני כ"כ שמחה לקבל תגובה כזאת בעיקר ממורה בעל וותק כמוך, ושמחה שהרגשת שהמאמר מדבר בגובה העיניים לכל אדם.

תודה רבה על תגובתך,
ושיהיה לך כל טוב ויישר כוח בעבודתך!

בברכה,
מרב :)

הוסף רשומת תגובה