17 בנובמבר 2010

"אני בסדר אתה בסדר" בחיי החינוך וההוראה

"כשהילד, למשל, מקבל בחזרה חיבור שכתב, ועליו מציין המורה 'עליך להשתדל יותר', הוא מקבל זאת כטענת הורה כללית 'אתה לא בסדר'. המורה חייב לעזור לילד להבין איך ובמה להשתדל יותר. חיוויים כגון 'זה לאט מידי' מעוררים את השאלה 'כמה מהר זה בסדר?'. יש גם לעזור לילד לזהות תחומים בהם בכוחו להצליח. יש אך מעט תועלת בחזרות על הלימודים בעזרת מורים פרטיים ובחופשות, כל עוד הבעיה הממשית של הילד איננה נפתרת. ההורה תובע 'השתדל יותר', והילד מגיב בחרדה. הבוגר יכול לשאול 'מה ז"א להשתדל יותר?' ומכאן נסללת הדרך למציאת פיתרון" (מתוך "אני בסדר אתה בסדר" / ד"ר תומס האריס).

המאמר הנוכחי נשען כולו על המאמר אני בסדר אתה בסדר שבו הסברתי את העקרונות הבסיסיים של תיאוריית "הניתוח העיסקתי". כאן, במאמר הנוכחי, אני מיישמת את התיאוריה על תחום החינוך וההוראה. כפי שתראו להלן, המאמר קצר יחסית. מדוע? האם אין יותר מזה לומר על הקשר שבין יה"ב לחינוך והוראה? תשובתי היא שיש יותר מידי מה לומר. תיאוריית הניתוח העיסקתי חולשת על כל היבטי החינוך וההוראה באופן כ"כ דומיננטי עד שלא ניתן לסכמו - לא במאמר אחד ולא בעשרות מאמרים. פעילות החינוך וההוראה היא פעילות מורכבת ביותר המכילה אינסוף סיטואציות שאת כולן יה"ב יכול להסביר ולפתור. כאן במאמר סיכמתי את עיקרי הדברים כפי שאני רואה אותם, ואת כל שאר הקשרים שבין התיאוריה למעשה אני משאירה לכם ליצור בעצמכם. אני מקווה שתרגישו שהמאמר מדבר אליכם, ושתוכלו להיעזר בדברים שכתובים בו על מנת לשפר את עבודתכם כמורים ואת תיפקודכם כהורים.

יה"ב בחינוך ובהוראה:

כפי שהראיתי במאמר "אני בסדר אתה בסדר", כל אחד מאיתנו נושא בתוכו 6 קולות שמדברים בו זמנית. כל מגע עם זולתנו נקרא "עיסקה" (ומכאן שמה של התיאוריה "ניתוח עיסקתי"). עיסקה היא המפגש בין הקולות שבתוכנו לבין הקולות שבאדם האחר. כך הדבר גם במערכת היחסים שבין הורה לילדו ובין מורה לתלמידו. המפגש בין ההורה והמורה לבין הילד כולל בתוכו מורכבות גדולה משום שזהו מפגש בין 6 דמויות ל-6 דמויות, כשכל דמות נושאת בתוכה מסרים רבים ושונים, רגישויות לאין ספור ופחדים רבים. המפגש בין המורה לתלמיד הוא מפגש טעון מבחינה רגשית. מאחר שמדובר בקשר מהותי וסימביוטי, הדומה במידת מה לקשר שבין הורה לילדו, דומה שמפגש זה טומן בתוכו פוטנציאל של רגישות מיוחדת. מבחינת התלמיד, המורה הוא דמות הורית נוספת שמעוררת את אותם דפוסי היחסים שיש לו עם ההורה שלו; ומבחינת המורה, הסיטואציה של ההוראה מפעילה אצלו את דפוסי ההורה שלו עצמו; וככל שהתלמיד והמורה נגועים יותר בהורה, כך תהליך הלימוד יהיה פחות יעיל, ולהיפך. כמובן שהדבר נכון גם בכל הנוגע למערכת היחסים שבין הורה לילדו: ככל שמערכת היחסים נגועה יותר בהורה, כך תהליך הגדילה של הילד יהיה יותר בעייתי, ולהיפך.

ההורה, מתוקף שאיפתו לשמר את הקיים ואת הציוויים החברתיים, מסמן גבולות להתפתחות הבוגר והילד החופשי. הוא כאילו אומר להם: "זהו קו האופק שלכם, ורק לכאן תוכלו להגיע". "למה?" שואל הבוגר. "ככה", עונה לו ההורה, "כי אסור ללכת לשם". זו הדרך שבה מזהמים את הבוגר. וככל שגבולות היכולת נחסמים ע"י מגעו המעוור של ההורה, כך הנפש נחסמת יותר ויותר כלפי האפשרות ללמוד ולהתפתח באמת. ראיתי שיעורים רבים שכל התוכן שלהם נשען על "מותר" ו"אסור", וכשהתלמידים שאלו "למה?", התשובה של המורים היתה: "כי ככה צריך". גישה שכזאת לא רק שאיננה מעודדת את התלמידים לשאול שאלות, אלא אף הופכת אותם לציניים כלפי תהליך הלימוד. תלמיד שכופים עליו ידע, שחוסמים את סקרנותו ושמאלצים אותו ללמוד מבלי לקבל הסברים הגיוניים - נאטם. ואילו תלמיד שמכבדים את זכותו לא לדעת, שמעודדים אותו לשאול שאלות ושעונים לו בכנות - נפתח. והדבר נכון גם לגבי גידול ילדים, כמובן. ילד שמתכחשים לשאלות שלו, שמזלזלים באינטיליגנציה שלו ושמכריחים אותו לעשות דברים מבלי להסביר לו למה הוא עושה אותם - נאטם. ואילו ילד שמכבדים את שאלותיו, שעונים לו בכנות ושמכבדים את רצונו לדעת ולהכיר את העולם - נפתח. 
 
תפקידו של המורה:

כפי שהראיתי במאמר "אני בסדר אתה בסדר", גידול מאוזן ותקין של הנפש הוא גידול "נטול הורה" לחלוטין. אולם, המציאות היא שרוב בני האדם נתונים במידה כזאת או אחרת להשפעת צווי ההורה. תפקיד המורה כפי שאני רואה אותו הוא לעזור לתלמידיו לגדל ולחזק בתוכם את הבוגר ואת הילד החופשי - לפחות בתחום המקצועי אותו הם לומדים.

בסרט קראטה קיד ניתן לפגוש במורה שמבין היטב את תפקידו. ההכשרה שלו את תלמידו איננה הכשרה טכנית-מקצועית בלבד אלא כוללת בתוכה גם תהליך נפשי. המשפט מתוך הסרט שממצה בעיניי את התהליך הזה הוא: "קודם כל תלמד ללכת, ורק אח"כ תלמד לעוף". ומהי הכוונה? "ללכת" פירושו להיות על הקרקע, מחובר למציאות (=בוגר); "לעוף" פירושו להתנתק מגבולות האפשר ולדמיין אפשרויות חדשות (=ילד חופשי). כך, באמצעות האימונים המפרכים שמעביר אותו המורה, לומד התלמיד שבסרט לוותר על עמדתו המסתגלת והנרפית הנכנעת להורה בנוסח: "אני לא יכול", "אני לא מספיק טוב", "הם יותר חזקים ממני", וכד'. הקראטה, כאמנות לחימה, אכן מגשים את ייעודו: אמנות במובן של שיחרור הנפש מהמיגבלות ההוריות, וביסוס החיים על הבוגר והילד החופשי.

במובן זה - ובמובן זה בלבד - מערכת היחסים שבין מורה לתלמידו היא למעשה מערכת יחסים שבין מטפל ומטופל. אם נבין שמטרתו של כל טיפול נפשי היא לחזק את הבוגר והילד החופשי על חשבון האנרגיה ההורית שבנפש, הרי שנבין שגם תהליך למידה נכון יכול לקחת חלק בהבראת נפשות תלמידינו. יחד עם זאת, המורה איננו מטפל. הוא איננו עוסק בנפש עצמה כחומר הגלם של המפגש, אלא בנושא אחר. ז"א - מרכז השיעור הוא לא נפש התלמיד אלא תהליך הלימוד עצמו, כך שגם למורה וגם לתלמיד ישנה מטרה משותפת שנמצאת מחוץ לנפש התלמיד. שיחות נפש וניתוחים רגשיים אינם רלוונטיים לשיעור תקין. התלמיד לא מגיע כדי לדבר על עצמו אלא כדי ללמוד. וניתן לומר שהצלחת ה"טיפול" שנערך במסגרת השיעורים נמדדת בהצלחת התלמיד להגשים את שאיפותיו החיצוניות, כגון: שליטה בחומר הנלמד, הצלחה במבחנים, וכד'.

טיפוח הבוגר והילד החופשי:

כיצד עושים זאת בפועל? כיצד מטפחים ומגדלים את הבוגר ואת הילד החופשי? ניתן לפתח את הבוגר ואת הילד החופשי בדרכים רבות, וככל שהמורה יצירתי יותר כך יהיו לו יותר רעיונות כיצד לעשות זאת. לפניכם רשימה של הדרכים העיקריות שאני משתמשת בהן כמורה על מנת לטפח את הבוגר ואת הילד החופשי של תלמידיי, וכמובן שאתם מוזמנים להשתמש בהן כאוות נפשכם. גם בתור הורים אתם יכולים להשתמש בכלים אלו לצורך פיתוח הבוגר והילד החופשי בנפש ילדיכם - בסיטואציות שונות ולא דווקא בסיטואציה של שיעור. אחרי הכל - נפש היא נפש, והעקרונות המנחים לכל גידול תקין של הנפש הם אותם העקרונות, ולא משנה מהי הסיטואציה הספציפית שבה אנחנו נמצאים.

טיפוח הבוגר:

לב ליבו של טיפוח הבוגר מתמקד בעידוד התלמידים לשאול שאלות, כי במקום שבו יש שאלה הבוגר נעשה אקטיבי. כיצד מעודדים שאילת שאלות? בכמה דרכים:

1) אני מאוד אוהבת לשאול את תלמידיי שאלות לפני שאני נותנת להם תשובות מן המוכן. עצם העלאת השאלות, כשהיא באה מצידי, מעודדת את התלמידים לשאול שאלות בעצמם.

2) כשתלמידים שואלים שאלות אני תמיד שמחה על כך ומציינת זאת לטובה. כמו כן, אני נמנעת מהתשובה: "ככה זה וזהו!" - שפירושה מבחינת התלמיד: "היזהר להבא עם השאלות שלך, ותפסיק להטריד אותי עם שאלות קשות!". מצב כזה יוצר בקרב התלמיד פחד לשאול שאלות גם להבא, ויהיו אלה השאלות הקטנות ביותר. אחרי הכל - הוא לא מתמצא בחומר הנלמד, וכיצד יידע איזו שאלה היא קשה או קטנה ומתי הוא עלול לדרוך בשדה המוקשים של ההורה שאומר לו "יש שאלות שאסור לשאול"? וכך, ליתר ביטחון, ועל מנת להפסיק לקבל תשובות עוינות מהמורה שלו - אותו תלמיד מפסיק לשאול. וכשהוא מפסיק לשאול את המורה - הוא מפסיק לשאול בכלל. בקיצור, תשובת ה"ככה זה וזהו!" מעבירה את כל עניין השאלות אל תחומי ההורה, ומזהמת את הבוגר של התלמיד. 

3) אני משתדלת להקשיב לתלמידיי בכל מה שקשור בתהליך הלימוד. אם תלמיד מתקשה בתחום מסוים אני מתייחסת לכך במלוא הרצינות. הבוגר הוא סוג של מחשב שמעבד נתונים, וכשהנתונים מורכבים/מהירים/איטיים מידי עבורו - הבוגר יוצא מכלל פעולה. חשוב לשים לב לזה ולהתבונן היטב בתהליך הפנמת החומר הנלמד אצל התלמיד, כך שאנו מוודאים היטב שהבוגר שלו מקבל את כמות הנתונים שהוא מסוגל להכיל - אם הרבה ואם מעט.

טיפוח הילד החופשי:

כפי שראינו, הילד החופשי עסוק בביטוי עצמי. כל פעולה שאנחנו יכולים לעשות על מנת לעודד את הביטוי העצמי של תלמידינו היא פעולה חיובית שמטפחת את הילד החופשי שלהם.

1) אני שואלת את תלמידיי שאלות שמטרתן לפתוח ערוצי תקשורת עם הילד החופשי שבתוכם. "איך הרגשת עם שיעורי הבית שהכנת?", "אתה נהנה מהלימודים?", "איזה מהנושאים אתה יותר אוהב?", וכד' - שאלות מסוג כזה הן שאלות שעוזרות לתלמידים להתחבר לרגשותיהם כלפי תהליך הלימוד ובכלל. כמובן, לא מדובר בכך שהשיעור יהפוך לשיחת נפש, אולם שאלות מסוג כזה יוצרות אווירה ריגשית פתוחה בשיעור.

2) כשתלמידים מביעים רגשות ומתבטאים בשיעור אני מקבלת זאת בברכה. כמובן, אין הכוונה בכך שהתלמידים יסיטו את מרכז הכובד של השיעור לכיוון עצמם במקום לתהליך הלימוד, אלא בכך שהתלמידים ירגישו נוח להתבטא רגשית. באופן כזה אני מעבירה להם את המסר: "אתה בסדר כשאתה מרגיש, ומותר לך להתבטא".

3) כשהתלמידים מבטאים יצירתיות ומקוריות אני שמחה איתם, צוחקת איתם ונהנית מהיצירתיות שלהם. הילד החופשי, כשהוא נוכח, יכול להיות מהנה מאוד, וכשאנחנו נפתחים אליו הוא גומל לנו ביד נדיבה ורחבה.

4) אני שואלת את תלמידיי שאלות שמגרות את הדמיון, כגון: "איך אתה מרגיש כשאתה שומע את זה?", "מה המוסיקה הזאת מזכירה לך?", "האם היצירות האלה דומות בעיניך או לא?", "אם היית צריך לספר סיפור שמתאים למוסיקה הזאת - איזה סיפור זה היה?", ועוד כהנה וכהנה שאלות שמעוררות דמיון, רגשות וביטוי עצמי. מעטים הם התלמידים שלא נענים לסוג כזה של משחקים ושאלות יצירתיות.

5) אני בעצמי מבטאת את היצירתיות שלי במהלך השיעור, וכשאני מבטאת את היצירתיות שלי התלמידים מקבלים ממני אישור להיות יצירתיים וחופשיים בעצמם.

הוראת תלמידים-אמנים:

כל הדברים שכתבתי עד כה מתייחסים להוראה באופן כללי, אולם כעת ברצוני להתייחס להיבט חשוב מאין כמוהו של עבודתנו כמורים: הכשרת תלמידים-אמנים. תפקידו של כל מורה, בכל תחום, הוא לטפח את הבוגר ואת הילד החופשי של תלמידיו. אולם עבור מורים המכשירים אמנים, עקרונות אלו פועלים במשנה תוקף.

כפי שהראיתי במאמר "אני בסדר אתה בסדר", נפש האמן היא למעשה התחום של הילד החופשי. הכשרת תלמידים בתחום היצירה והאמנות היא למעשה הכשרת הילד החופשי שבתוכם וכן הכשרת מערכת יחסים תקינה בינו לבין הבוגר. מבחינה יצירתית הבוגר והילד החופשי מתפקדים כ"צוות לעניין": הילד החופשי אומר מה מתחשק לו ומה בא לו ליצור, והבוגר אומר איך מוציאים זאת לפועל. לצורך תהליך היצירה אנחנו זקוקים לשניהם, ולשניהם בלבד. ראיתי תלמידים שיש להם ילד חופשי מדהים ויצירתי, אולם הבוגר שלהם כ"כ חלש עד שכל השאיפות היצירתיות שלהם עלו בתוהו. ומנגד ראיתי תלמידים שהבוגר שלהם מאוד חזק, אולם יצירתיות - אָיִן. בנוסף לכך, והגרוע מכל: ראיתי אמנים שבתחילת דרכם היה להם ילד חופשי חזק, אולם ההורה שהושת עליהם בתהליך ההכשרה האמנותי שהם עברו היה כ"כ דורסני ומאיים עד שהם הפכו לילדים מסתגלים וצייתניים שמנגנים "כמו שצריך" ויוצרים מוסיקה "כמו שצריך". בעיניי תהליך הכשרה שכזה הוא תהליך שסותר את עצמו באופן מהותי. אמן הוא לא מי שמציית. אמן הוא מי שחופשי לחלום ולדמיין. לכן, כמורים לתלמידים-אמנים, עלינו לשאוף לעזור לתלמידינו להשתחרר מההורה הסמכותני ולחזק בתוכם את הבוגר והילד החופשי. עבור תלמידים-אמנים התהליך הזה ממש קריטי. במאמר "אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה תיארתי כיצד יה"ב משפיע על תחום היצירה ומהם הנזקים שנגרמים כתוצאה מגידול לקוי שאינו מביא בחשבון את נפש האמן. אתם מוזמנים לקרוא את המאמר ואני מקווה שתוכלו להיעזר בו הן כאמנים והן כמורים והורים שמגדלים ילדים-אמנים.

סמכות ההורה והמורה:

כשאנחנו אומרים את המילה "סמכות", רובנו מזהים אותה עם דמות הורית. הסמכות, כפי שאנו מכירים אותה, מיוצגת בד"כ ע"י דמות שאומרת לנו שאנחנו "לא יודעים מספיק", "לא מבינים מספיק", "לא ככה צריך לעשות", וכן הלאה. ובקיצור, היא אומרת לנו: "אתה לא בסדר ואני בסדר". זוהי דמותו של המורה הפטריאכלי הנוקשה, דמות המוכרת היטב לכולנו.

כנגד גישה זו ישנה גישה חינוכית הפוכה, כזאת המעמידה את הילד במרכז החיים, כשההורה או המורה משרתים אותו מתוך עמדת נחיתות וביטול עצמי. גישה זו מעבירה לילד את המסר: "אתה בסדר ואני לא בסדר", וכך הסמכות מועברת באופן מתרפס לידיו. ילדים שגדלים באווירה כזאת גדלים ללא יד מכוונת ומתוך חוסר ביטחון עמוק מאוד. הורים רבים חושבים שבכך שהם "לא אומרים לילד מה לעשות" הם עוזרים לו להישאר חופשי ומחובר לעצמו. ולא היא. ילדים ותלמידים זקוקים להכוונה, זקוקים לגבולות, וזקוקים שיגידו להם מה לעשות. התנהגות כזאת של הורים ומורים יוצרת הפקרות ואנרכיה בנפשם של חניכיהם. בעולם שכזה, שאין בו סמכויות, הילד נשאר נטוש ועזוב לנפשו - ולא חופשי כלל וכלל. במסווה של רצון לגדל את ילדיהם ברוח חופשית, הורים ומורים אלו מתנערים למעשה מאחריותם על גידול חניכיהם, ומוכיחים בכך ילדותיות וחוסר יכולת לתפקד כאנשים בוגרים. זהו מצב שבו ההורים והמורים הופכים מבחינה מנטלית לילדים, ואילו הילדים נאלצים להיות מבוגרים טרם זמנם. זהו מצב שבו ההורים והמורים נשענים על חניכיהם לצורך אישור וקבלה ולא להיפך כפי שאמור להיות במצב תקין ומאוזן (במאמר המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת הראיתי שהגישה החינוכית הזאת היא חלק מתהליך נפשי כלל-תרבותי, והיא משקפת מרד נגד ערכיה של התרבות המערבית - מרד שהחל בתחילת המאה ה-20 וממשיך ביתר שאת עד היום. הבנת הגישה החינוכית הזאת בהקשר התרבותי-נפשי הנכון שלה יכולה לאפשר לנו להתמודד טוב יותר עם המציאות ולתת בידינו כלים להתגבר על המכשולים שהיא מציבה בפנינו - הן כהורים והן כמורים). לפניכם שלוש דוגמאות לגישה החינוכית המרדנית והבלתי מאוזנת הזאת: האחת היא כתבה חווייתית ומעניינת שנקראת "אלה ההורים, טמבל". אמנם אני לא מסכימה עם כל מסקנותיו של הכותב, אולם הוא בהחלט מעביר היטב את תחושת ההפקרות שדיברתי עליה כאן. הנה ציטוט מתוך הכתבה: "הורים סמרטוטים, אנשים שלא מסוגלים לומר לילד שלהם לא, ואם הם כבר אומרים, מה שיוצא להם מהפה זו מעין פעיה רפה וחסרת ביטחון שגם ממנה הם ממהרים לסגת, רק שהילד לא ישמע חלילה מילת ביקורת. אנשים שמחנכים את הילדים שלהם לאלימות, לאטימות, לגסות ולרוע, או לכל הפחות לא מחנכים אותם לשום דבר שונה מכל אלה. הם מתבטלים בפני ילדיהם, וילדיהם מבטלים אותם"; השניה היא תגובתו של שר החינוך לדבריה של תלמידה ריקנית, שטחית וחצופה שעוברת את הגבולות ומזלזלת באופן בוטה במערכת החינוך - אותה מערכת ששר החינוך עומד בראשה - מבלי שיש לה אפילו שמץ של מושג על מה היא מדברת. וכיצד מגיב על כך שר החינוך? האם הוא משתמש בהזדמנות הזאת כדי ללמד ולחנך? לא, כמובן שלא. הוא מתרפס בפני התלמידה, מתחנף אליה, ו"מודה" לה על כך שהיא "מזכירה לנו שוב עד כמה חשובה הלמידה האחרת". ובמילים אחרות: אנחנו, המבוגרים, מודים לתלמידים כושלים ובלתי מחונכים על כך שהם נוקטים כלפינו בעמדה הורית ומתנשאת. אנחנו, המבוגרים, הפסקנו להיות מבוגרים, ועכשיו אנחנו הילדים - והילדים הם ההורה שלנו; השלישית היא כתבה קטנה, הומוריסטית (ואותי באופן אישי היא בכלל לא הצחיקה אלא דווקא העציבה מאוד...), שנקראת "יום זכויות הילד: למה אין אמנה למען זכויות ההורה?". לקרוא ולא להאמין עד כמה נמוך הורים מסוגלים לרדת כדי לנסות למצוא חן בעיני ילדיהם...

מהי, אם כן, סמכות מאוזנת? כיצד ניתן לבטא סמכותיות מבלי להעביר לילד את התחושה שהוא לא בסדר? התשובה היא, כמובן, העמדה "אני בסדר אתה בסדר". עמדה זו היא היחידה שבה כולם מנצחים. זוהי העמדה שבה לכל אחד יש את המרכז שלו, וכל אדם זכאי לבטא את רגשותיו וצרכיו. במצב כזה ההורה או המורה אינם מתרפסים בפני הילד או זקוקים לאישוריו שהם בסדר, והם חופשיים - כפי שהוא חופשי - להיות מי שהם. סמכותם של הורה או מורה שמרגישים שהם בסדר נובעת מהידע והניסיון שיש להם המקנים להם עדיפות על הילד, ולא מעמדה כוחנית המאפשרת להם לרדות בו. עדיפות אין פירושה עליונות או הכוח להשפיל. עדיפות פירושה יכולת. כשההורה או המורה עסוקים אך ורק בהכשרת הילד ובפיתוח יכולותיו - הם ענייניים ומכבדים. לפיכך, גידול ילד שנובע מהעמדה "אני בסדר אתה בסדר" הוא גידול שמכבד הן את ההורה והמורה והן את הילד.

מורה שפועל מתוך העמדה "אני בסדר אתה בסדר" לא יסכים שתלמידיו ישפילו אותו או יפגעו בסמכותו, בדיוק כפי שהוא עצמו לא יעשה זאת לתלמידיו. מורה מאוזן הוא מורה הקשוב לעצמו ולתלמידיו באותה המידה, כך שבמרכז ההתרחשות של השיעור מצויים התלמיד והמורה גם יחד. על מנת שהשיעור יתקיים כהלכתו מתקיימת חלוקת תפקידים עניינית בין השניים: המורה מלמד והתלמיד לומד, ומי שמנהל את השיעור הוא תמיד המורה - כי זהו תפקידו. ייתכן שנראה לכם שהדברים שאני מציינת כאן הם מובנים מאליהם, אך לימדתי לא מעט תלמידים שניסו לערער על סמכותי כמורה. תלמידים שהגיעו לשיעורים שלי, שילמו ממיטב כספם, השקיעו מזמנם היקר, ובכ"ז - ולמרבה הפלא - התווכחו בלי סוף עם סמכותי ועם עצם הרעיון (המגוחך, יש לומר) שאני יודעת יותר מהם... טירוף? כן, בהחלט. טירוף שנובע מסיכסוכים פנימיים אינסופיים בנפשם והשלכתם על סביבתם. מתלמידים אלו למדתי את השיעורים הטובים ביותר בעניין עיצוב סמכותי כמורה שמרגישה שהיא בסדר...

כיצד לתרגל את יה"ב בחינוך ובהוראה?

1) מומלץ מאוד לקרוא את הספר אני בסדר אתה בסדר בשלמותו. המידע שהעברתי כאן אודות יה"ב אינו מספיק על מנת להגיע לשליטה טובה בתיאוריה עצמה, והיכרות מעמיקה עם התיאוריה הינה משמעותית מאוד לצורך שליטה מעשית ביה"ב.

2) במאמר כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית נתתי כלים ורעיונות שמיועדים לניקוי וסידור הנפש. את רוב הרעיונות שמופיעים שם תוכלו ליישם גם על תיאוריית הניתוח העיסקתי. לדוגמא: תוכלו לערוך רשימת ציוויים הוריים בתחום שמעניין אתכם; תוכלו לשוחח עם ההורה הפנימי שלכם מנקודות מבט שונות - של הבוגר/הילד החופשי/הילד המסתגל/הילד המתמרד; וכד'. חשוב שתדעו שכל ציווי הורי שאתם מתבוננים בו ומנקים מתוככם - ולא משנה באיזה תחום חיים מדובר - משפר את תיפקודכם כהורים וכמורים. מדוע? משום שעצם פעולת ההתבוננות הפנימית מחזקת את הבוגר שלכם, ובכך אתם נעשים יותר מאוזנים ובשיווי משקל ומסוגלים לתפקד טוב יותר במצבים טעונים רגשית. עפ"י ניסיוני, עבודה פנימית מסוג כזה משפיעה השפעה ברוכה ומרחיקת לכת על כל מה שקשור בגידול וחניכה של ילדים ותלמידים.

3) יה"ב נותן לנו כלים בדוקים לצורך התמצאות ביחסי אנוש, ולפיכך כל מגע עם זולתנו הוא הזדמנות להתאמן ביה"ב. אם תתבוננו באינטרקציות שלכם עם זולתכם תוכלו ללמוד הרבה מאוד דברים על עצמכם, וכך, למעשה, להפוך כל מצב בחייכם לשיעור... יחד עם זאת, כפי שכבר ציינתי בתחילת המאמר, הסיטואציה של החינוך וההוראה היא סיטואציה הרבה יותר רגישה מסיטואציות אחרות משום שמדובר בקשר מהותי וסימביוטי מבחינה רגשית. לכן, מטבע הדברים, סיטואציית החינוך וההוראה דורשת מאיתנו מצד אחד מודעות יותר גדולה כלפי מעשינו, ומצד שני גם מזמנת לנו הזדמנויות רבות מאוד להתאמן ביה"ב הלכה למעשה. במהלך טיפול שעברתי פעם שאלתי את המטפלת אם לא קשה לה מידי לטפל בי. תשובתה היתה: "אל תדאגי. כשאני מטפלת בך אני בעצם מטפלת בעצמי". אני חושבת שבכך ניתן לסכם את כל תהליך העבודה הפנימית שלנו כהורים וכמורים. כשאנחנו מתאמנים על יה"ב במטרה לעזור לילדינו ותלמידינו לממש את הבוגר והילד החופשי שלהם - אנחנו למעשה מתאמנים על להיות בעצמנו בבוגר ובילד חופשי. כל סיטואציה של חינוך והוראה מזמנת לנו הזדמנות שכזאת, ומהבחינה הזאת תפקידנו כהורים ועבודתנו כמורים יכולים לשמש גם אותנו כאמצעי לגדילה והתפתחות.

לסיום - בין רצוי למצוי:

כפי שניתן להבין מכל מה שכתבתי עד כה, פעילות החינוך וההוראה היא פעילות מורכבת מאוד מבחינה רגשית, ואני לפחות לא פגשתי הורה או מורה שאכן מיישמים את עקרונות יה"ב באופן שלם ועקבי לחלוטין. אני יכולה להעיד על עצמי, שעד כמה שאני מאומנת מאוד בשיטה הזאת, ואף מיומנת מאוד כמורה - לעיתים אני מרגישה שאני לא מצויה בשליטה על התהליך הנפשי שמתרחש בשיעורים. אין מורה מושלם, ממש כפי שאין אדם מושלם (המושלמות היא עיקרון מופשט שנוצר ע"י ההורה. הבוגר יודע שמושלמות היא בלתי אפשרית...). עפ"י מסורת הזן, מורה שמצוי באופן עקבי במצב הנפשי המאוזן של בוגר וילד חופשי נקרא "מאסטר", ומאסטרים הם נדירים מאוד - גם במזרח.

עד כמה שנכיר את עצמנו, ועד כמה שנהיה מאומנים בשיטת הניתוח העיסקתי, ישנם מצבים בחיינו שמוציאים אותנו משיווי משקל. תקופות לחוצות, עייפות, רעב, מתחים בחיינו, מפגש עם תלמידים שלוחצים על נקודות לא פתורות בנפשנו - כל אלו ועוד מוציאים אותנו משיווי משקל, גם אם באופן זמני, ואובדן שיווי משקל תמיד גורם לנסיגה אל תחומי השליטה של ההורה. במקרים כאלה קשה לנו מאוד, ולעיתים אף בלתי אפשרי, ליישם את עקרונות יה"ב בהורות ובעבודתנו כמורים. לעיתים, כשאני יוצאת מתוסכלת משיעורים שלי שבהם טעיתי מבחינה נפשית, אני מזכירה לעצמי ומשננת שוב ושוב את הדבר הבא: אני בסדר גם כשאני טועה. חשוב שנזכור שתיאוריית הניתוח העיסקתי אינה שואפת להציב בפנינו מטרות בלתי אפשריות או לשפוט אותנו כשאנחנו טועים, אלא להעניק לנו כלים להתבוננות פנימית ולתיקון הטעויות שלנו. ויותר מכל דבר אחר היא מעניקה לנו חזון לשאוף אליו: חזון של אהבה וחיבור, החזון של "אני בסדר אתה בסדר".

***

לקריאה נוספת:
השיעורים שלי
על מודעות עצמית ושינוי הרגלים
איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה
האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה
הילדים שלנו - על חינוך מוסיקלי ואמנותי לילדים ונוער



2 comments:

יקי אמר/ה...

מאלף. איזה יופי של מאמר! וכמה מעט מורים כאלה יש.

מרב כהן - הדר אמר/ה...

תודה לך, יקי, על המחמאות. אני מאוד שמחה שנהנית מהמאמר. חיממת את ליבי!

כל טוב לך!

הוסף רשומת תגובה