28 ביולי 2011

איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה

את איימי ויינהאוס לא הכרתי לפני מותה. כמובן ששמעתי עליה לא מעט, אך מעולם לא ידעתי מי היא וגם לא טרחתי לברר. המראה שלה עורר בי חשד שמדובר כאן בעוד אחד ממוצרי הפלסטיק הפרובוקטיביים המשווקים חדשות לבקרים ע"י התעשייה המוסיקלית, משהו בדומה לליידי גאגא ושאר "כוכבים" שהדבר היחיד שבאמת מעניין אותם הוא לעשות כסף ולמשוך תשומת לב. משעממים בעיניי... ומאחר שיש לי נטיה עזה לבררנות מוסיקלית  - התעלמתי ממנה נחרצות. אולם ביום שבו היא נפטרה יצא לי לקרוא עליה פוסט פרידה בעונג שבת מאת גיאחה, והבנתי שטעיתי. לא, היא לא היתה תעשייתית. לא, היא לא היתה מלאכותית. והיא גם לא היתה מוצר מפלסטיק. היא היתה כנה, אמיתית, אותנטית. היא היתה אמנית. הקשבתי לשיריה ואהבתי את קולה ושירתה. קראתי אודותיה והזדעזעתי מסיפור חייה. וככל שהקשבתי וקראתי ונכנסתי אל תוך עולמה - הבנתי שיש כאן סיפור. סיפור עצוב, טרגי, סיפור שנוגע לא רק לחייה של איימי ויינהאוס אלא גם לחייהם של אמנים רבים אחרים שחווים גם הם, במידה כזאת או אחרת, חוויות דומות לאלו שלה. ולמענם, ולמענה, וגם למעני - החלטתי להקדיש לה פוסט. פוסט של פרידה. פרידה מילדה אבודה. פרידה מילדה אבודה שהיתה לדמותה של טרגדיה.

מתוך "לשמור על האהבה הזאת" / ד"ר הארוויל הנדריקס

רוב המחלות של הפרט ושל הגזע האנושי בכללותו, המחלות שרוב התוכניות והאירגונים הרפואיים מבקשים לרפא, מקורן בהורות כושלת הנמשכת זה מאות שנים. ככל שהקולקטיב התארגן יותר, כך הוקרבו חלקים גדולים יותר של האני. עדיין לא למדנו איך לגדל את הילדים ולאחד אותם עם הקולקטיב, מבלי לגרום להם נזק נפשי.

מתוך "עלילות גילגמש"

בנוצות מושאלות אל תעוף, הן אינן חזקות דיין.

מתוך "שוגון" / ג'יימס קלאוול

שָן עתה. קארמה היא קארמה. הייה איש זֶן. זכור, בשלווה, שהמוחלט, הטאו, נמצא בתוכך, שאין כל נזיר או כת או דוֹגמה או ספר או אימרה או תורה או מורה העומדים בינך לבינו. דע שטוב ורע אינם נחשבים, וכך גם החיים והמוות. היכנס אל המעגל בו אין כל פחד ממוות או תקווה לחיים שאחרי המוות, שם אתה חופשי ממכשולי החיים ומצרכי גאולת הנשמה. אתה עצמך הינך הטאו. הייה אתה, עתה, סלע שכנגדו מתנפצים גלי החיים...