14 בפברואר 2012

המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת

"כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו, ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהיתה בת שנתיים היא שיחקה בגינה, וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו אל אִמה. כנראה נראתה נחמדה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח ליבה וקראה: 'הו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח!'. יותר מזה הן לא דיברו בנושא, אך מאותו יום ואילך ידעה ונדי שנגזר עליה לגדול. תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים. גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף" (מתוך "פיטר פן" / ג'יימס מתיו בארי).

מתוך "על הספה" / ד"ר ארווין ד. יאלום

אף כי הוא לא נמנה עם חסידי השקפת העולם הלא-חומרנית, הוא נהנה לראות את תגובותיו של הדלאי-למה על התצלומים שהציגו המדענים, בהם נראו אטוֹמים מוגדרים, ובטחונם הגמור, כי מעבר לחומר אין מאום. "ומה בדבר הזמן?" שאל הדלאי-למה במתיקות. "האם המולקולות הללו כבר נראו לעין? אנא מכם, הראו לי את תצלומי העצמי, את תחושת העצמי המתמשכת".

מתוך "איש החול" / א.ת.א. הופמן

אז אולי תאמין, קורא חביב שלי, שאין בעולם דבר פלאי ומטורף יותר מן החיים עצמם, ואין המשורר יכול אלא לשקף את בבואתם האפלולית, משל אחז בידו אספקלריה מלוטשת, נטולת ברק.

רות רנדל

אם אדם יפתח בוודאויות, הוא יסיים בספקות. אבל אם יסתפק תחילה בספקות, סופו לסיים עם ודאויות.