25 ביולי 2012

אמת או חובה? - על דת, חילוניות, אמונה ואמנות

"ורגש תוגה שאין לה ניחומים כבר עמד לרדת עליהן, אלא שנדמָה להן פתאום שמישהו משקיף ממרומי השמיים, מן הכְּחוֹל, מבין הכוכבים, והוא רואה כל מה שמתרחש באוּקְליֶיבוֹ, ועומד על המשמר. וכל כמה שרבָּה הרעה בעולם, בכל זאת חרישי הוא הלילה ונפלא ביופיו, בכל זאת יש אמת בעולמו של אלוהים ותהיה קיימת תמיד, חרישית ונפלאה אף היא, וכל החיים עלי אדמות אינם מצפים אלא לשעה שיוכלו להתמזג עם האמת, כשם שאור הירח מתמזג עם הלילה. ושתיהן, רגועות, מנוחמות, נלחצו זו אל זו ונרדמו" (מתוך "בבִּקעה" / אנטון צ'כוב).

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד האמנתי באלוהים. אמונה טבעית, של ילד. נהגתי לשוחח עם אלוהים, לספר לו על עצמי, לשתף אותו ברגשותיי, לשטוח בפניו את מצוקותיי, לבקש ממנו עזרה. ואיכשהו, תמיד הרגשתי שאני מדברת עם אלוהים, ולא עם "חבר דמיוני" כלשהו. חבר דמיוני הוא אנושי. הוא כמוני. אבל אלוהים הוא לא כמוני. הוא הרבה יותר ממני. הוא גדול ממני, הוא עצום, הוא אינסופי, הוא נמצא שם תמיד, הוא נמצא כאן תמיד, הוא בכל מקום, הוא בתוכי ומחוצה לי, הוא רב מימדי, רב שכבות, הוא הכל, הכל, הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, ולי יש את הזכות האישית-מאוד והפרטית-מאוד לשוחח איתו ולספר לו על עצמי. מה ילד צריך יותר מזה?...

כפי שכבר סיפרתי כאן בבלוג לא פעם, גדלתי בתנאים קשים ומרים מאוד, מה שיכול לגרום לכל אדם לאבד את האמונה שלו ואת הקשר הטבעי שלו עם אלוהים. אבל איכשהו האמונה הטבעית והתמימה והיָלְדִית שלי נשארה בי למרות כל המצוקות שחוויתי. יחד עם זאת, האמונה הזאת בהחלט שינתה את פניה במהלך חיי. מאמונה ילדית היא הפכה לאמונה בוגרת, מאמונה חסרת מודעות היא הפכה לאמונה מודעת, מאמונה רופפת היא הפכה לאמונה מוצקה יותר ויותר, מאמונה חסרת בסיס נפשי היא הפכה לאמונה כוללת, שלמה, מגובשת. במהלך חיי חוויתי היבטים רבים של אמונה וחוסר אמונה: גדלתי בצילם של הורים פגועי נפש שהיו חסרי אמונה באופן ממש מעורר רחמים; גדלתי בקרבתה של סבתא שלי, אשה מאוד דתיה שלימדה אותי לא מעט על המסורת היהודית ועל אמונה באלוהים; היו לי לא מעט חברים דתיים שלימדו אותי על המסורת היהודית ועל משמעותן הנפשית-מהותית של המצוות; עברתי טיפולים שלימדו אותי על הקשר שבין אמונה לבין החלמה פיזית ונפשית; קראתי ספרי-נפש שלימדו אותי על מקומה של האמונה בחיי הנפש; וכמובן - למדתי את עצמי ואת האמונה שלי דרך כל מסלולי החיים שעברתי, למדתי את משמעותה של האמונה בחיי, למדתי את הקשר שלי עם אלוהים - ואני עדיין לומדת, כל יום מחדש.

כפי שאני רואה זאת, ההתמודדות שלנו עם עצמנו היא קודם כל התמודדות עם שאלות של אמונה, ואני לא מתכוונת לשאלות אינטלקטואליות או פילוסופיות אלא לשאלות אמיתיות, מעשיות, שאלות של חיים, של נפש, שאלות של יומיום. מה אנחנו רוצים מעצמנו? מה אנחנו צריכים? מה עושה לנו טוב ומה עושה לנו רע? האם אלוהים אוהב אותנו או לא? מיהו האלוהים שלנו ואיך אנחנו חווים אותו? מהי דת? מהי אמונה? האם יש קשר בין דת לאמונה? האם יכולה להיות אמונה בלי דת? האם יכולה להיות דת בלי אמונה? האם אמונה פירושה שאין לנו אחריות על חיינו? מהי האחריות שלנו על חיינו ומהי אחריותו של אלוהים על חיינו? האם יש אלוהים? האם אנחנו לבד בעולם או שיש מי שתומך בנו ומלווה אותנו דרך המצוקות והקשיים והמשברים והכשלונות וההצלחות והשמחות שבחיינו? מהם חיי אדם בלי אמונה? מהם חיי אדם עם אמונה? כיצד אמונה וחוסר אמונה משפיעים על חיינו ומעצבים אותם? ושאלה נוספת, חשובה בעיקר עבור אמנים: האם יש קשר בין יצירה ואמונה ובין אמנות ואמונה? על שאלות אלו ועוד אני מנסה להשיב כאן במאמר שלפניכם, מנקודת מבטי שלי ותוך סיכום ההתנסות שלי בעניין זה עד היום.

לפני שניגש למאמר עצמו, הערה קצרה: אני מתייחסת במאמר הנוכחי בין השאר לתיאוריית "הניתוח העיסקתי" שכבר כתבתי עליה כאן בבלוג. על מנת להבין את המאמר הנוכחי בשלמותו, אני ממליצה לקרוא את המאמר אני בסדר אתה בסדר שבו הסברתי את העקרונות הבסיסיים של תיאוריית הניתוח העיסקתי.

אלוהים ומבנה הנפש: האגו, העצמי, ומה שביניהם

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ; והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים; ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור;" (בראשית א', א'-ג').

עפ"י התיאוריה היונגיאנית (ראו כאן מאמר מרתק באנגלית אודות התיאוריה היונגיאנית. מומלץ מאוד לקרוא), הנפש מורכבת מחלק מודע וחלק לא-מודע, ושניהם ביחד מהווים את כּוּליוּת הנפש המכונה "עצמי". בכך אין משום חידוש גדול. אולם מה שמעניין ומיוחד בתיאוריה היונגיאנית הוא ההתייחסות אל האגו כאל מרכזה של התודעה. לפי התיאוריה היונגיאנית האדם היה בתחילה לא מודע, ממש כמו יתר החיות. במצב הלא-מודע האדם פועל באופן אינסטינקטיבי לגמרי והוא מחובר לחלוטין לעולם שסביבו מבלי שיש לו אפשרות להתנתק מהעולם ומתחושותיו המיידיות ולו לרגע קט. השינוי ההיסטורי בתולדות הנפש האנושית חל עם הולדתו של האגו. כשהאדם מתפתח, האגו צומח אט אט מתוך "הים של הלא-מודע", וממש כמו מי שנמצא בים סוער - האגו צף לרגע על פני המים ושוקע שוב, צף ושוקע, ואיכשהו מצליח לנכס לעצמו אנרגיה נפשית רבה יותר ויותר, ובכל פעם כזאת השהות של האגו מעל פני הים מתארכת יותר יותר. בסופו של תהליך זה, הנמשך מספר שנים, נוצר אגו יציב שנותר רוב הזמן מעל פני המים.

עפ"י התיאוריה היונגיאנית אנחנו רואים את העולם הפנימי והחיצוני מנקודת מבטו של האגו שלנו. לכן, הולדת האגו מקבילה למעשה להולדת העולם משום שלפני הולדת האגו האדם לא ראה כלום - הכל היה חשוך בעולמו ("וחושך על פני תהום"). זוהי הסיבה לכך שכל המיתוסים של הבריאה דומים זה לזה בכל התרבויות ובכל העולם: כולם מתארים יציאה מחושך לאור. מאפיין נוסף של התפתחות האגו הוא הניתוק שחל בין האגו ללא-מודע בתהליך בניית האגו. למעשה, זהו תהליך של מאבק כוחות שבו האגו סופח לעצמו אנרגיה נפשית מהלא-מודע, ועל מנת להצליח בכך האגו חייב לנתק את עצמו מחלקים של הלא-מודע. מאחר שהלא-מודע עדיין חזק ומאיים, ומאחר שהאגו ניתק את עצמו מחלקים נרחבים של הלא-מודע, האגו מתקשה לחוות באופן ישיר את עולם הנפש הפנימי ולכן אנחנו חווים אותו בעקיפין: דרך חלומות או דרך השלכת עולמנו הפנימי על העולם החיצוני. לכן, שוב, בכל המיתוסים של הבריאה מתואר אלמנט נפשי של ניתוק ופיצול, ותמיד מתוארת בהם פרידה מגן עדן. המצב הבראשיתי טרום האגו הוא מצב אידיאלי: בלי אגו אין צער ואין מכאוב כי אין מי שירגיש אותם. הולדת האגו על כן מלווה תמיד בגעגוע אל עולם שאבד ואיננו עוד, ומאז שהוא אבד אנחנו מחפשים את דרכנו בחזרה אל אותה אחדות ראשונית שחווינו בגן העדן. מנקודת מבטו של האגו פירוש הדבר שעלינו לחפש ולמצוא את הדרך להתחבר מחדש אל הלא-מודע, אך מבלי שהדבר יפגע באגו ויגרום להיעלמותו. מדובר בעצם ביצירת יחס חדש בין האגו לבין העצמי - הכּוּליוּת של הנפש. לפי יונג, כּוּליוּת זו נתפסת ע"י האגו כאלוהים, כלומר: העצמי הוא אלוהים. זוהי תובנה שהאגו מגיע אליה לאט מאוד כי בתחילה קשה לו להבחין בכּוּליוּת הזאת. בתחילה האגו מבחין בחלקים שונים של הנפש, איברים נפשיים שיונג קרא להם "ארכיטיפים", והיחס הזה של האגו אל הנפש מושלך אל העולם החיצוני בדמותה של עבודת אלילים. עם הזמן מגיעה הכרה צלולה יותר של הנפש, והאגו מצליח להבחין בכּוּליוּת השלמה, בעצמי, באלוהים - וזו היתה התובנה הגאונית של אברהם אבינו, המונותאיסט הראשון. על כן הבנה נכונה - או לפחות מלאה יותר - של הנפש ע"י האגו, כרוכה בהבנת מקומו הנכון של האגו במערך הנפשי הכולל: האגו הוא רק מרכז קטן בתוך מערך נפשי גדול ועוצמתי מאוד, שהוא עצמו חלק ממערך הרבה יותר גדול ממנו הכולל את כל בני האדם ואת העולם כולו. המאבק סביב ההכרה הזאת על כל משמעויותיה מהווה חלק חשוב מאוד בהיסטוריה האנושית, ולא בכדי: מדובר, כפי שאנו רואים, בדיני נפשות.

אם כן, אלוהים הוא השלמות שלנו, הכּוּליות שלנו, ולפיכך הוא גם האמת שלנו, האמת השלמה שלנו. הוא הידיעה הפנימית הצלולה שלנו, ידיעה כוללת, מלאה. וחיי אמונה הם חיים המתבססים על העצמי שכולל בתוכו את כל חלקי אישיותנו. כפי שניתן להבין מהנאמר עד כה, אלוהים הוא האמת ועולמו של אלוהים הוא עולם האמת. מדוע? משום שכפי שראינו, אלוהים מייצג את השלם הנפשי. בתהליך צמיחתו, האגו מתנתק מהלא-מודע, ולכן חלקים רבים של נפשנו כלל אינם מוכרים לנו. כל התכנים שאינם בטווח ההשגה שלנו בתוך נפשנו פנימה אינם בטווח ההשגה שלנו גם בעולם החיצוני. לכן, כל עוד איננו יודעים את האמת אודות עצמנו - איננו יודעים את האמת אודות העולם החיצוני. זהו המצב בו רובנו חיים: איננו יודעים את האמת המלאה על עצמנו ועל העולם הסובב אותנו, ואיננו יודעים את אלוהים. חיי אמונה, אם כן, הם חיים המכוונים להיכרות מלאה עם עצמנו ועם האמת הפנימית שלנו.

אם נתבונן בשאלת האמונה במושגים של יה"ב ("יה"ב" זהו מושג שלקוח מתיאוריית הניתוח העיסקתי שהתייחסתי אליה קודם לכן), ניתן לתאר את האמונה כפונקציה מובהקת של הילד החופשי. אמנם תיאוריית הניתוח העיסקתי איננה מתייחסת לאלוהים כחלק אינטגרלי ממבנה הנפש, אולם היא בהחלט מתייחסת לשאלות של אמונה כחלק מהתיאוריה כולה. מיהו החלק המאמין שבתוכנו? כמובן, הילד החופשי. הילד החופשי הוא הדמות הפנימית היחידה שמסוגלת לחוות את האלוהות ואת הקדוּשה האלוהית באופן טבעי, ראשוני, בלתי אמצעי, כחוויה רגשית כוללת, טרנסטנדנטלית. בלי להבין יותר מידי ובלי לחשוב יותר מידי, הילד החופשי מרגיש בקיומו של אלוהים ומאמין בו באמונה שלמה. הוא לא צריך "הוכחות" לקיומו של אלוהים, הוא פשוט יודע שהוא קיים. וכיצד הוא יודע זאת? פשוט מאוד - הוא מרגיש בקיומו. הוא חווה את קיומו. ואין לו צורך ביותר מכך. הילד החופשי, כשהוא משוחרר לחוות את חייו בשלמותם, מהווה את הגשר של כל אחד ואחת מאיתנו אל אלוהים, הגשר שבאפשרותו להחזיר אותנו לגן העדן האבוד, אותו גן עדן שאיבדנו בשחר ילדותנו, בשחר ילדותה של ההיסטוריה האנושית.

אולם הילד החופשי אינו יכול לעשות זאת לבדו. הוא זקוק לבוגר על מנת לייצב את חוויתו ועל מנת לחוש את חוויית האלוהות כחוויה אישית, אינדיבידואלית, חוויה מודעת של אדם, שהיא שונה מחוויה של חיה שמחוברת לעולם מבלי יכולת להתנתק ממנו. ז"א - האדם זקוק לבוגר על מנת לחוש את חוויית האלוהות כחוויה של בחירה ולא כחוויה של כניעה ללא-מודע (ראו בעניין זה המאמר על מודעות עצמית ושינוי הרגלים שבו התייחסתי בהרחבה להבדלים שבין האדם לחיה מבחינת התפתחות התודעה וחופש הבחירה). כאשר הילד החופשי מנותק מהבוגר זהו מצב של שיגעון משום שהילד החופשי אינו יציב והוא נוטה לכל רוח, כמו ילד שעובר כביש סואן מבלי להסתכל ימינה ושמאלה, מבלי להיות ער לחוקים ולסכנות. חוויתו של הילד החופשי היא תמיד מסוכנת כשהיא מנותקת מתמיכתו של הבוגר, ולכן אנשים שחווים חוויות טרנסטנדנטליות מגיעים לעיתים עד לכדי שיגעון - לפחות לזמן מה. חוויית הקדוּשה עלולה להעביר אדם על דעתו משום שהיא עצומת מימדים וכוללת את כל היבטי החיים והנפש, ולכן יש להיזהר בה ולכבד את עוצמתה. וכיצד מכבדים את עוצמתה? בכך שמאפשרים לבוגר להיות חלק מהחוויה, ע"י התבוננות. השילוב המאוזן שבין הבוגר לילד החופשי הוא שמאפשר לחוות את האלוהות מבלי להסתנוור או להשתגע, וכך ניתן באמת לחזור לגן העדן - גן עדן אמיתי ולא גן עדן של שוטים.

דת, חילוניות ואמונה: מי במרכז - אלוהים או האדם?

"בסופו של דבר, מה עוד נותר לעשות? בסופו של דבר קיימים רק האמת או העיוורון, האמת או הטירוף, האמת או המוות" (מתוך "בגידה" / אנדרו קלאוון).

לא מזמן נתקלתי בכתבה שהכותרת שלה עניינה אותי: "ה' ואני - עשרה אנשי עסקים ישראלים מדברים על הקשר האישי שלהם לאלוהים". בתור מי שמאמינה באלוהים ומכירה היטב את תרומתם של חיי אמונה לחיי המעשה, עניין אותי לקרוא מהי חווייתם של אנשי עסקים מצליחים וכיצד לדעתם הקשר שלהם עם אלוהים משפיע על העשייה העסקית והכלכלית שלהם. ובכן, קראתי את הכתבה (כתבה מעניינת מאוד, דרך אגב), ושמתי לב לתופעה מעניינת: חלק מאנשי העסקים הללו לא התייחסו בכלל לאמונה אלא לדת. הם דיברו על קיום/אי קיום מצוות, תיארו את הביוגרפיה החילונית/דתית שלהם, ובאופן כללי דיברו על הקשר שלהם עם אלוהים דרך העיניים של הדת ולא דרך העיניים של האמונה. וזוהי תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בשיח הציבורי במדינת ישראל (וכפי הנראה היא קיימת לא רק בישראל אלא גם במדינות מערביות אחרות): העירבוב והבילבול בין דת ואמונה. ייתכן שהדבר יישמע לכם מוזר, אבל לפחות בעיניי אין שום קשר מחייב בין דת ואמונה, ולפעמים אפילו להיפך: במקרים רבים הדת עומדת בסתירה לאמונה. ובכ"ז, ואף על פי כן, הקשר בין דת לאמונה נתפס כחזק מאוד - ואפילו הרמטי - בתרבות שלנו. מדוע כך הוא הדבר? והאם אפשר גם אחרת?

דת:

"הדוֹגמה היא מטבעה אויב האמת. היא אומרת 'אל תחשוב', 'היה פחות מאדם'. בדוֹגמה ייתכן שייכללו רעיונות טובים ומתקדמים, אך היא לכשעצמה רעה כיון שהיא מקבלת דבר כנכון בלי בדיקה ובלי עירעור. ברוב הדתות נדרש הילד לקבל את הדוֹגמה הסמכותית של כללי אמונה וטקס, עם מעורבות מוגבלת ובטלה של הבוגר. במובן זה המוסריות הטבועה בדת היא של ההורה. זוהי מערכת ערכים שאפשר למקמה בנקודת זמן היסטורית. היא בד"כ אסורה לבדיקה, וחיצונית לנסיונו של האדם עצמו. הדוקטרינות הדתיות הינן האויב הגדול מכל של העמדה 'אני בסדר אתה בסדר'. ברוב המקרים עוּותה העמדה והפכה 'אנחנו בסדר - אתם לא בסדר', שבקידושה נרדפו יהודים, נתמסדו הסתה ואפליה, נערכו מלחמות דת קטלניות, נשרפו 'מכשפות' על המוקד, והומתו 'כופרים'. הגישה 'אני בסדר אתה בסדר' אינה מתיישבת כלל עם גישה של 'העם הנבחר' או עם רעיון הפרדסטינציה הנוצרי. אף שיש אנשי דת המנסים לגשת לדברים בגישה שונה, הדת היא בכללה ממגורת ענק של צווי הורה המכוונים לשימור דברים כפי שהם, או כפי שהיו" (מתוך "אני בסדר אתה בסדר" / ד"ר תומס האריס).

אם ניישם את התיאוריה היונגיאנית על שאלת הדת ומשמעותה בחיינו, נוכל לראות שלדת ישנו תפקיד חשוב ומהותי ביותר בחיי האדם. כפי שראינו קודם לכן, על מנת לבנות את עצמו האגו חייב להתנתק מהלא-מודע ולבסס לעצמו טריטוריה עצמאית, יציבה. בתהליך זה האדם מוותר על חלקים נרחבים של עצמיותו וחש בתוכו געגוע עמוק אל השלמות שחווה בינקותו - טרם היווצרות האגו שלו. וכאן נכנסת לתמונה הדת: המילה "דת" בלטינית (Religio) פירושה "התחברות מחדש". הדת מכירה בכך שהתנתקנו מהעצמי, ויוצרת דרכים משלה להתחבר אליו מחדש. ע"י טקסים, תפילות ומצוות שעלינו לקיימם שוב ושוב - אנחנו אמורים להיות מסוגלים להתחבר מחדש לאותו מקום בנפש שאבד לנו זה מכבר, לאלוהים. מה שחשוב להבין, שעל מנת לבנות את האגו אין הכרח לנתק אותו בצורה כ"כ דרסטית מהלא-מודע. ככל שהאגו מנותק בצורה יותר חמורה כך ההזדקקות לדת היא יותר קיצונית, ולהיפך. אדם שגדל בצורה שמאפשרת לו לחוות את עולמו הפנימי מבלי להדחיק אותו לא יזדקק לדת על מנת להתחבר אליו בחזרה. מדוע? כי הוא כבר מחובר ממילא, הוא לא התנתק. הדת, אם כן, מהווה תחליף לחוויה האישית של האדם, לחוויית הכּוּליות שלו, ובתור שכזו היא עוזרת לאדם אך גם מזיקה לו, בו זמנית. מדוע? משום שכל תחליף - ולא משנה עד כמה הוא טוב ואיכותי - לעולם לא יהיה מזין כמו הדבר האמיתי, האותנטי. אדם שמתפלל בבית כנסת יכול לחוש חוויה רגעית של התעלות הנפש (וגם זה רק במקרה הטוב. במקרה הגרוע הוא מתפלל בצורה טכנית שאין בינה ובין התעלות הנפש דבר וחצי דבר), אולם ברגע שסיים את התפילה הוא חוזר "לגור בתוך עצמו", בתוך הבית הפנימי המודחק שלו, בתוך בית שמאוד לא נעים לגור בו. הוא יכול להתחבר לאלוהים רק כשהוא מקיים מצוות או כשהוא פועל עפ"י תוכנית שמישהו אחר המציא עבורו, אבל הוא לעולם לא יהיה שלם עם עצמו כפי שהוא יכול היה להיות אילו הכיר את החלקים השונים של נפשו. והחיבור הרגעי שהוא חש עם הלא-מודע שלו מתנדף כמו מוץ ברוח ברגע שעזב את בית הכנסת. האם זהו מצב נפשי בריא? לא, ממש לא. לפחות לא בעיניי.

הדת מנסה לעזור לנו להתעלות מעל מצוקות היומיום ולהתחבר למשהו גדול מאיתנו, נעלה, רוחני ורב עוצמה, ובכך לנטוע בתוכנו תחושה רוחנית עמוקה שתלווה אותנו במהלך חיינו ותאפשר לנו לחוש שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מאיתנו. אם נסכם זאת נוכל לומר שהדת שואפת להעניק משמעות לחיינו. משמעות פירושה שיש קשר בין כל הדברים שקורים בעולם, שיש סיבה ומסובב, שהחיים נטועים בתוך הֶקשר, שיש לחיים סדר והיגיון פנימי משלהם, שיש חיבורים עמוקים ונסתרים שמניעים את העולם ואת הקיום שלנו, ובקיצור - יש, יש, יש. חיים בעלי משמעות הם חיים של יש, של שפע. לכן, אדם שחי את חייו כשהם מלאי משמעות הוא אדם הרבה יותר חזק מאדם מיואש. אדם שמחובר לכוח עליון הוא אדם יותר בריא מאדם מנותק. אדם שחש את האנרגיה האלוהית הוא אדם אופטימי, נמרץ, חיובי, שמח. זוהי חוויית החיים שהדת מנסה ליצור בקרב מאמיניה, משום שהיא שואפת לחזק את כוחו של האדם כך שיוכל להתמודד עם משברי החיים ולהתעלות מעליהם. אולם גם כאן הדת משחקת תפקיד כפול: מצד אחד היא מנסה לחזק את האדם, אך באותו זמן ממש היא מחלישה אותו. כיצד? משום שהיא מעניקה לחייו את המשמעות שהיא מעניקה לחייו. היא כופה עליו את עולם המושגים שלה, ולא מאפשרת לו לנסח בעצמו מהי משמעות החיים מבחינתו. היא האחראית לפרשנותו אודות העולם ואודות אלוהים. היא המחליטה עבורו מה הוא אמור לעשות ואיך הוא אמור לחוות את חייו. היא האחראית על חייו, היא זאת שאומרת לו את המילה האחרונה, היא הפוסקת העליונה. ומדוע כל זה קורה? משום שדת - כל דת - היא במהותה סמכותנית. נשים לב מה קורה: על מנת לבנות את האגו שלו, האדם הדחיק חלקים נרחבים של עולמו הפנימי, וכעת הוא ניצב חסר אונים מול עולמו הפנימי כשהוא כמעט לא מכיר אותו. הוא "לא יודע את נפשו". אין לו כלים להתחבר ללא-מודע שלו, שהרי הוא מנותק ממנו. ולכן הוא זקוק לסמכויות, לאנשים מבחוץ שיאמרו לו מה לעשות על מנת להישאר מחובר - ולו באופן רגעי ותחליפי - לעולמו הרגשי. אנשי הדת הם הסמכויות שבהן הוא נעזר על מנת לעשות זאת - עד כדי כך שלפעמים הם הופכים ל"קדושים" בעיניו, ואילו הם מצידם ניזונים מהתלות שלו בהם. במקום לתת לו כלים להיות עצמאי בחיפוש שלו אחר העצמי - הם מנצלים את חולשתו ומחזקים אותה. במקום לחנוך אותו בהיכרות עם עולמו הפנימי - הם מחזקים את ההדחקה שלו עוד יותר. במקום להראות לו את הדרך אל אלוהים שבתוכו - הם גורמים לו להרגיש עוד יותר חסר אונים אל מול עולמו הפנימי. וכך, הדת שבמהותה מנסה להיטיב - יוצאת מזיקה בסופו של דבר. שמעתי אינסוף פעמים מפי אנשים דתיים את האמירה "לא כדאי לתת לאנשים אפשרות בחירה, כי הם יבחרו ברע. לכן עדיף לגדר את אפשרות הבחירה שלהם יותר ויותר. כמה שיותר גדרות יותר טוב". מה הם עושים בזה? מונעים מהאדם כל אפשרות - ולו הקלושה ביותר - להתבוננות פנימית ולהיכרות עם עצמו? וזה נחשב ל"טוב" בעיניהם? האם זוהי דרכה של האמונה? האם זוהי הדרך לחפש ולמצוא את האמת? האם זוהי הדרך להגיע אל אלוהים, אל הקב"ה - ברוך דיין אמת?

במושגים של יה"ב הדת היא למעשה נציגה של ההורה (הערה חשובה: הספר "אני בסדר אתה בסדר" לא מציג את הדת באור שלילי אלא באור מפוכח - על יתרונותיה וחסרונותיה. חשוב לי להבהיר זאת על מנת שלא ייווצר הרושם שזהו ספר שמתנגד לדת). התפקיד החברתי של הדת הוא אולי החשוב והחיוני ביותר מבין תפקידיה, משום שבזכות הדת החברה מצליחה להתארגן סביב קודים התנהגותיים ומוסריים משותפים, מה שמאפשר לקבוצות אנשים גדולות לחיות זו עם זו בהרמוניה יחסית. אם נשים לב מתי נוצרו הדתות הגדולות נוכל לראות שכולן נוצרו והתבססו כשכמות האנשים שהיה צורך לארגן ביחד היתה גדולה. אברהם אבינו לא היה "אדם דתי". לא היו לו קודים "דתיים" של התנהגות שהוא היה צריך לציית להם. ה"דיבור" שלו עם אלוהים היה דיבור ישיר, אישי מאוד, פנימי מאוד. וכך גם יצחק אבינו ויעקב אבינו. אבותינו היו אנשים תמימים, מאמינים, אנושיים מאוד, שהלכו אחרי הציווי הפנימי שלהם ופעלו עם עצמם באופן אינטגרלי. אולם אחריהם, כפי שידוע לנו, עם ישראל הלך וגדל עד שנעשה עצום ורב. האם ניתן לאפשר לכ"כ הרבה אנשים - ויהיו ישרי דרך ככל שיהיו - שיפעלו באופן אינטגרלי עם עצמם? וגם אם כן - כיצד המסה הגדולה הזאת של האנשים תוכל להסתדר ביחד? כיצד הם יהפכו לקבוצה מגובשת שיכולה לשרוד ולחיות כעם, כשלם? ובכן, לשם כך יש קודים חברתיים - מצוות וחוקים שעל כולם לקיימם, אחרת הקבוצה תתפרק. במובן זה, דת היא למעשה דרך חיים משותפת, אורח חיים קולקטיבי, מערכת ציוויים הוריים חברתיים של "עשה ואל תעשה, אסור ומותר, צריך ולא צריך", אוסף חוקים שמאפשרים לקבוצת אנשים לחיות ביחד עפ"י סולם ערכים משותף וסדרי עדיפויות משותפים. מנקודת המבט הזאת, כל אידיאולוגיה שמלכדת סביבה קבוצת אנשים היא בעצם סוג של דת, וההבדל בין הדתות נעוץ הן בתכניו של ההורה, הן במורכבותה של מערכת הקודים, והן במידת הנוקשות של מערכת הציוויים ההוריים ושליטתם במרחב האישי של חברי הקבוצה. ניתן לומר שככל שהדת נוקשה יותר כך ההדחקה והמצוקה של היחידים תהיה גדולה יותר, ולהיפך. במובן זה הדת היהודית היא דת מאוד פלורליסטית מטבעה, משום שהיא מביאה בחשבון הרבה מאוד מהמורכבות הנפשית ומנסה לתת לה מענה בכל דרך אפשרית.

יחד עם זאת, אם נראה את הדת - גם הדת היהודית וכל דת אחרת לצורך העניין - מנקודת המבט הזאת, נוכל לראות שאין קשר ישיר או הכרחי בין דת לבין אמונה, ואפילו להיפך. מערכת הציוויים ההורית של הדת אמנם מספקת ליחיד קהילה תומכת, אולם מאידך היא חוסמת בקרבו את הקשר שבין הילד החופשי והבוגר לבין אלוהים, משום שעל מנת ליישם את הציוויים ההוריים ולהתחבר לקהילה היחיד נאלץ להתעלם מרצונות וצרכים רבים שהם חלק ניכר מנפשו ומאישיותו. הציוויים ההוריים לא מחפשים אחר האמת או אחר אלוהים; הם מחפשים שקט תעשייתי וכמה שפחות בעיות של הפרט - שנתפסות תמיד כמכבידות על הקולקטיב. במובן זה הדת דואגת בעיקר לשלמותה של הקהילה ולצרכיו של ההורה, והציוויים ההוריים הם שמאפשרים להורה לשלוט ביחיד ולנהל אותו באופן שיענה על צרכי הקולקטיב. אם לסכם, הדת עוצרת את אנרגיית החיים של היחיד ולא מאפשרת לו להגיע אל עצמו, אל אלוהים שבתוכו. יש בכך חיסרון גדול מאוד, לפחות מנקודת המבט של חיי אמונה.

אם תשאלו אנשים דתיים מהו לדעתם תיקון הנפש ומה האדם צריך לעשות על מנת לתקן את נפשו, רובם יענו לכם את אותה התשובה: לקיים מצוות. בלי מענות ובלי שאלות, פשוט לקיים את המצוות, נעשה ונשמע, וכך נגיע למעלות רוחניות יותר ויותר גבוהות. יצאנו צדיקים. ובעצם, יצאנו ילדים מסתגלים, צייתנים וכנועים, שמקיימים מצוות דרבנן, לא שואלים יותר מידי ולא מבינים יותר מידי ולא מתעניינים יותר מידי במה שאנחנו עושים ולמה אנחנו עושים זאת. כמובן, יש גם דתיים אחרים, והכרתי לא מעט כאלה. ויש בדת חוכמה גדולה ומעתירה שיכולה להעניק משמעות גדולה לחיינו, וספציפית לגבי היהדות אני יכולה להעיד מהיכרותי הצנועה והמועטת שהיהדות עשירה במכמני חוכמה ועומק בל ישוער. אולם, דתיים רבים מאוד חווים את ההיבטים השטחיים ביותר של הדת, ועסוקים רוב הזמן בשינון וציטוט של רבנים שאומרים להם שכך או אחרת צריך או לא צריך לעשות. עצם זה שהדת מוכנה לשמש בתפקיד הורה שהופך את האנשים לילדים מסתגלים וחסרי בינה - עובדה זו אומרת דרשני. אם נשאל מי במרכז - אלוהים או האדם - הרי שלדעתי הדת שמה את האדם במרכז ולא את אלוהים, משום שהיא שמה במרכזה את האגו ולא את העצמי, את ההורה והילד המסתגל ולא את הבוגר והילד החופשי, את השליטה באדם ולא את כבוד האדם וחירותו. האם הדת מעוניינת באנשים חושבים, רגישים, מעמיקי הגות ושואלי שאלות, או שמא היא מעוניינת ב"חוזרים בתשובה", אנשים שרק מחפשים תשובות מן המוכן, שרק מחפשים שיגידו להם מה לעשות? ומה הקשר בין כל זה לבין חיי אמונה? הרי אם הדת היתה באמת מאמינה, היא היתה מאמינה בבני האדם - ברואיו של הקב"ה שנבראו בצלמו ובדמותו - וסומכת עליהם שישפטו נכונה ויחפשו את דרכם בעצמם וימצאו בעצמם תשובות לשאלותיהם ויבחרו בעצמם את המציאות שהם מעדיפים לחיות בה. כפי הנראה, הדת מעדיפה ציות וכניעה על פני חופש ואמונה. אחד הדברים הכי מזעזעים שראיתי בחיי היה תמונה שצולמה באחת ההפגנות הגדולות של החרדים בשנים האחרונות. ההפגנה התרחשה בסמוך לחג החנוכה, ואחד המפגינים החזיק שלט שהיה כתוב עליו: "באנו חופש לגרש". "באנו חופש לגרש" - זאת בדיוק הבעיה. מנקודת המבט הדתית חופש פירושו חושך משום שהחופש "מכבה את האור" של ההורה, הווה אומר: לוקח ממנו את האנרגיה הנפשית ומנכס אותה לעצמו. ההורה משגשג בכלא, הרחק מעיניו הבוחנות של הבוגר והרחק מרוחו המקורית והיצירתית של הילד החופשי. הילד החופשי והבוגר, כשהם נוכחים בחיינו, סופחים למען עצמם את האנרגיה הנפשית של ההורה ובאופן זה מחלישים אותו ולמעשה מחשיכים עליו את עולמו. תהליך שכזה הוא תמיד בריא וחיובי כי הוא מחזיר את האדם לשיווי משקל נפשי ולתחושה בסיסית שהוא בסדר ושלא ניתן לשלוט בו ע"י צווים הוריים מדכאים. לכן אין שום תימה בכך שההורה מתנגד לכך בכל תוקף ומזהה את החופש כחושך - אותו חופש שהוא זה שהופך אותנו מחיות לבני אדם בעלי אפשרות בחירה, אותו חופש שבזכותו עולמנו יכול להיות באמת מואר ושמח. "חופש הוא חושך". עולם והיפוכו.

חילוניות:

"בניו יורק חי יהודי שהיה אתאיסט לוחם על דיעותיו, אבל את בנו שלח לבי"ס שנקרא בשם השילוש הקדוש הנוצרי: 'בית ספר טריניטי'. האב שמע כי בי"ס זה מעולה, ועל אף שמו הוא מחנך ברוח חופשית. יום אחד חזר הבן הביתה ואמר לאביו: 'אבא, אתה יודע, טריניטי זה שילוש - האב, הבן ורוח הקודש'. תפס אותו אביו בחמת זעם, טילטל אותו וצעק עליו: 'תכניס לך לראש פעם אחת ולתמיד: ישנו רק אלוהים אחד, ואנחנו לא מאמינים בו!'" (מתוך "ספר ההומור היהודי הגדול" / פרופ' אדיר כהן).

אם הדת לפחות מכירה בקיומו של העצמי ומנסה למצוא דרכים להתחבר אליו מחדש, הרי שהחילוניות מבטלת אותו לחלוטין ומכחישה את קיומו. אין אלוהים, אין עצמי, אין שום דבר נשגב בעולמנו שראוי לשאוף אליו, אין שום משמעות לחיים. הדבר היחיד שהחילוניות מכירה בקיומו הוא רק מה שניתן לראות, רק מה שניתן לגעת בו, רק מה שניתן "להוכיח", רק מה שניתן לספור ולכמת, ובקיצור - רק מה שהוא חומרי ונמצא מעל פני השטח, ולמעשה - רק מה שהוא האגו (דוגמא מרתקת לעניין הזה היא הכתבה "תשע הוכחות לכך שגוגל היא אלוהים". עפ"י הכתבה, גוגל, יציר כפיו של האדם, הוא בעצם אלוהים. לא יאומן עד לאן הרדידות יכולה להגיע...). האידיאולוגיה החילונית מסרבת להכיר בשלמות הנפש או במציאות של אמת. אחרי הכל - מהי אמת? ומהו שקר? ולמה בכלל לטרוח ולנסות להבין את ההבדל ביניהם אם בכל מקרה אין משמעות לשום דבר?

במאמר המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת תיארתי בהרחבה את האידיאולוגיה החילונית כפי שהיא נוצרה כתגובת נגד ל"מוסר הישן" ששלט בתרבות המערבית מאות בשנים (אני מאוד ממליצה לקרוא את המאמר משום שהוא נותן תמונה רחבה ומקיפה אודות התרבות שבה אנו חיים). כפי שתיארתי שם, התרבות החילונית היא במהותה תרבות מרדנית שבעטה בדת ובמסורת ופירקה אותן לגורמים, בהשאירה אחריה ענני אבק סוערים של תרבות הנאבקת עד עצם היום הזה על עצם קיומה. בניסיונה להרוס ולנפץ את "העולם הישן" (דוגמא מצוינת לכך היא מילותיו של ההמנון הקומוניסטי: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה, לא כלום מתמול, מחר - הכל"), האידיאולוגיה החילונית שפכה את התינוק עם המים וויתרה על חלקים נרחבים ואיכותיים מאוד של התרבות המערבית, למען חברה שהיא לכאורה חופשית אך בעצם שבויה בכל אותן קונספציות שגויות של הדת והמוסר הישן: התרבות החילונית, בבלי דעת, הפכה בעצמה לדת כוחנית ואלימה שרודה בציבור מאמיניה. ממש כמו לכל דת אחרת, גם לדת החילונית יש קודים התנהגותיים משלה וציוויים הוריים משלה שנוכחים היטב בשיח החילוני ומשפיעים עליו באופן יסודי גם אם הם לא כתובים ולא מנוסחים כחוקים. "אסור להאמין באלוהים, ומי שמאמין באלוהים הוא לא בסדר", "מי שמאמין באלוהים הוא טיפש ורפה שכל" (כפי הנראה אלברט איינשטיין לא היה מסכים עם הקביעה הגורפת הזאת...), "צריך להיות רציונלי ולהפסיק להאמין בחבר הדמיוני או מפלצת הספגטי המעופפת או כל שטות אחרת שאתם המאמינים הולכים אחריה כמו עדר של שוטים" (או במילים אחרות: "התנ"ך בת** שלי!" - כך אומר פרופסור למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים...), "צריך להתמרד", "אסור לקבל בסלחנות שום מנהגים דתיים", ועוד כהנה וכהנה ציוויים הוריים שטמונים מתחת לפני השטח אך ניתן לחוש היטב בקיומם. כך, התרבות החילונית, שצמחה מלכתחילה מתוך כמיהה להשתחרר מהדיכוי הכוחני של הדת, הפכה בעצמה לדת רודנית שבינה לבין כמיהה לחופש אין דבר וחצי דבר.

כפי שתיארתי זאת במאמר "המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת", האידיאולוגיה החילונית ניזונה משנאה וכעס כלפי הדת ומוסדותיה, והדמות הפנימית שמניעה אותה היא הילד המתמרד שחייו מוקדשים להרס ושנאה כלפי ההורה שלו - הדת. החילוניות מציגה את עצמה כחופשית ונאורה אולם היא בכלל לא כזאת משום שהיא אטומה לכל היבט של העצמי שמאיים על דת החילוניות. אמנם הילד המתמרד נמצא בחצי הדרך אל החופש - משום שהוא מהווה פונקציה נפשית שמגשרת בין הילד המסתגל לילד החופשי - אולם מדובר רק בחצי הדרך ותו לא. השיעבוד החילוני מתבטא בצורות רבות, והעיקרית שבהן היא השנאה לדת שמעבירה את העולם החילוני על דעתו ואיננה מאפשרת לו לראות את התמונה המלאה של הנפש. אמנם לא כל החילונים שותפים לקיצוניות הזאת, וישנם חילונים רבים שמגלים סובלנות ומתינות ביחס לדת, אך לעומתם יש הרבה חילונים שמזלזלים בדת ושמים אותה ללעג מתוך הרגשה מתנשאת שהם חופשיים ממנה ונעלים עליה. ואני שואלת: האמנם? האמנם הם באמת כ"כ חופשיים ממנה? ואם הם אכן כ"כ משוכנעים שאין אלוהים ושכל מה שקשור בדת הוא אך ורק "אוסף של שטויות פאגאניות" - מדוע הם כ"כ מתנגדים לדת ונלחמים בה עד חורמה? מדוע הם מכפישים ולועגים ומזלזלים בכל דבר קדוש, ומשקיעים כ"כ הרבה אנרגיה בניסיון להוכיח שאין אלוהים? מדוע הם שואפים להאיר את האמונה באור נלעג ועלוב ומנסים לעשות מהאמונה חוכא ואיטלולא? אם הם כ"כ שלמים עם עצמם וחושבים שהם אלו שמצאו את הדרך הנכונה לחיות - מדוע שלא יניחו לדת ויחיו את חייהם בשקט בנפרד ממנה? מדוע חוסר השקט הזה, מדוע הצורך הזה להשפיל ולבזות ולנאץ את כל מה שקשור באמונה ובדת? ובכן, לדעתי חוסר השקט הזה משקף את המשיכה המודחקת שלהם לחיי אמונה ואת החסר הנפשי העמוק שלהם בחיי משמעות ובקשר עם אלוהים. כל אדם זקוק למשמעות בחייו וכל אדם זקוק לקשר עם העצמי שלו. לא על הציניות לבדה יחיה האדם. אנחנו זקוקים לחיבור שלנו עם אלוהים, והאידיאולוגיה החילונית היא סוג של הרעבה נפשית שמונעת ממאמיניה תזונה נפשית חשובה והכרחית. האם תרבות יכולה לשרוד רק על האגו שלה? האם תרבות יכולה להמשיך ולהתעלם באופן כ"כ שיטתי מהיבט כ"כ משמעותי של הנפש?

אחד המאמרים המרתקים ביותר שקראתי מימיי הוא המאמר מלחמת האלים שמתאר את מלחמתו של היטלר ביהודים מנקודת מבט תיאולוגית. המלחמה של היטלר ביהודים, כך מסתבר, היתה קודם כל מלחמת דת. השאיפה שלו להשמיד את היהודים ביטאה קודם כל את שאיפתו להשמיד את אלוהים ולשים את עצמו במקומו. היטלר רצה להיות אל חדש, "אדם-אל", ובכך לבטל את כל הישגי התרבות המערבית שמבוססים על עשרת הדיברות, על המצפון האנושי, על חוקי המוסר המערבי שראשיתם בתנ"ך, על זכויות האדם, ועל חופש הבחירה האנושי. מלחמת האלים שלו היא מלחמה באלוהי היהודים, אלוהי המוסר המערבי. והיהודים היו מבחינתו נציגיו של אלוהים עלי אדמות, ולכן הוא רצה להשמידם. לדעתו, כל עוד ייוותר ולו יהודי אחד עפנ"י האדמה - אלוהים ימשיך לחיות בליבותיהם של בני האדם. כפי שאנו רואים, מדובר במרד חילוני קיצוני נגד הדת, מרד שהביא למוות והרס בקנה מידה פנומנלי. הניסיון של האדם להכחיש את מציאותו של אלוהים מביא תמיד להרס, משום שכשנותנים לאגו לנהל לבדו את ההצגה הוא תמיד ייכשל בסופו של דבר. בתהליך צמיחה בריא האגו אמור להיבנות, ואחרי שהוא נבנה הוא מבסס מערכת יחסים פרופורציונלית ובריאה עם העצמי. האגו הוא חלק קטן יחסית של הנפש, כי רוב הנפש "נמצאת" דווקא בלא-מודע. אולם בנפש חולנית ומעוותת כמו של היטלר, האגו משתלט לחלוטין על המערכת הנפשית ותופח על חשבון כל חלקי הנפש האחרים. האגו מאבד פרופורציות ומתחיל להאמין באמת ובתמים שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו. חגיגת האגו הזאת מגיעה תמיד לקיצה באופן טראגי, משום שאין מה לעשות, האדם הוא לא אלוהים, הוא רק אדם. ומי שמכחיש את קיומו של אלוהים סופו ליפול בבור שהאגו שלו כורה לו ולהרוס הרבה מאוד דברים בדרך. לא מזמן נתקלתי בכתבה שממחישה זאת ביתר שאת ונקראת "הצד המיסטי של המפלגה הנאצית". מדובר בכתבה מאוד מעניינת שמתארת כל מיני אמונות תפלות והזויות שהמפלגה הנאצית אימצה לעצמה במהלך השנים. מסתבר שגם האתאיסטים הכי קיצוניים מחפשים משהו או מישהו להאמין בו, וכשהדבר שהם מאמינים בו הוא לא אלוהים - הוא בד"כ יהיה משהו מתחום ההזיה המטורפת. כנראה שמאוד קשה לחיות בלי להאמין בשום דבר...

לסיכום, אם נתייחס לשאלה מי במרכז - אלוהים או האדם, הרי שמבחינת האידיאולוגיה החילונית האדם הוא במרכז, משום שמבחינתה אלוהים בכלל לא קיים. תיקון הנפש מבחינת האידיאולוגיה החילונית הוא להפסיק להאמין באלוהים ולהתחיל להיות "רציונלי", "הגיוני" ו"חופשי". המניעים הפנימיים של החילוניות הם האגו, ההורה והילד המתמרד, ולפיכך ניתן לראות שהאידיאולוגיה החילונית היא בכלל לא חופשית כפי שהיא מתיימרת להיות אלא משועבדת לא פחות מהאידיאולוגיה הדתית, ובמובנים רבים היא משועבדת אפילו הרבה יותר ממנה משום שאין בעולמה את מציאותו של אלוהים ואין בעולמה את מציאותה של האמת. האמת היא היא שמשחררת את האדם מהכבלים הפנימיים שלו, ואת האמת הזאת האידיאולוגיה החילונית לא מבקשת למצוא. היא מסתפקת בחיים של שקר וכזב.

אמונה:

עבדי זמן עבדי עבדים הם,
עבד ה' הוא לבד חופשי!
על כן בְּבָקֵש כל אנוש חֶלקוֹ -
"חֶלְקִי ה'!" אמרה נפשי.
(שיר קודש מאת רבי יהודה הלוי)

במאמר הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו התייחסתי למנגנון ההדחקה וההשלכה ולהשפעתו מרחיקת הלכת על חיינו. עפ"י הנדריקס, הדרך לגלות פוטנציאל מודחק היא ע"י זיהוי של שני רגשות: קינאה (=הערצה) וסלידה. כשאנחנו מרגישים קינאה או סלידה כלפי מישהו או משהו - אנחנו יכולים לדעת בוודאות שאותו הדבר שעורר בנו את הרגש הזה הינו דבר שקיים גם בנו. וככל שהקינאה או הסלידה חזקות יותר - כך הפוטנציאל שלנו באותו תחום גדול יותר. ומדוע כך הוא הדבר? כפי שראינו, על מנת שהאגו יצמח הוא חייב להתנתק במידה כזאת או אחרת מהלא-מודע, מה שמביא להדחקת חלק גדול מתכני הנפש ולהתעלמות מהם (תכנים מודחקים אלו נקראים במושגים יונגיאניים "צל"). הדחקה היא העברת תוכן מהמודע אל הלא-מודע וחסימת האפשרות שלו לחזור אל המודע. אולם, לצערנו או לשמחתנו, לא ניתן באמת להיפטר מרגשות וצרכים ככלי אין חפץ בו, כאילו אישיותינו ניתנת להחלפה. אותם תכנים לא-מודעים תוססים בתוכנו ושואפים להתבטא בכל דרך אפשרית, וכאשר האדם אינו מסוגל לבטא את רגשותיו בצורה גלויה הוא עושה זאת באמצעות השלכה. השלכה היא ההחצנה של תכנים לא-מודעים באופן שאינו מסכן אותנו, ע"י הצבעה על מישהו אחר כ"אשם" בצרכים שלנו. ניתן לסכם את ההשלכה במשפט המוכר לנו היטב: "זה לא אני, זה הוא". ילדים מתאמנים כבר מגיל קטן על השלכה על מנת שלא ניתן יהיה להאשים אותם בדברים שהם רוצים או משתוקקים לעשות. ניתן לומר שכל התרבות שלנו מבוססת על השלכת הצל שלנו על אחרים. מצד אחד אנחנו מעריצים אנשים שמעיזים לומר ולחיות בגלוי את הצל שלנו, ומצד שני אנחנו סולדים מאחרים שמעיזים לומר ולחיות בגלוי את הצל שלנו. ההדחקה וההשלכה מתבטאות, אם כן, הן ברובד האישי והן ברובד הקולקטיבי, והכלי שהנדריקס נותן בידינו על מנת לזהות אותן הינו בעל ערך רב. 

אם נתבונן על ההדחקה וההשלכה מנקודת מבטן של הדת והחילוניות, נוכל להבין היטב את המתרחש במדינת ישראל בין דתיים וחילונים. המאבק הקשה בין דתיים לחילונים משקף את הכמיהה של כל אחד מהמחנות אל ההיבטים המוזנחים והמודחקים של נפשו. הסלידה ההדדית וחסרת המודעות הזאת מעידה למעשה על משיכתם העזה זה לזה: במישור המודע הם סולדים זה מזה ובמישור הלא-מודע הם נמשכים זה לזה, ממש כמו "חצי אדם" שמחפש את החצי השני שלו. הדתיים משליכים על החילונים את הצל שלהם ומאשימים אותם בכך שהם כופרים ומופקרים, אך בסתר ליבם כמהים לחופש של החילוניות. ואילו החילונים משליכים את הצל שלהם על הדתיים ומאשימים אותם שהם טיפשים ומאמינים בשטויות, אך בסתר ליבם כמהים לגבולות ולסדר ולמשמעות שהדת מעניקה למאמיניה. אמנם לא כל הדתיים והחילונים רבים זה עם זה, אך האווירה הציבורית במדינת ישראל היא אווירת מלחמה, כשכל אחד מהצדדים מתקבע על העמדה הרגשית שלו שאומרת "אני בסדר - אתה לא בסדר". ההתנשאות והזילזול משני צידי המתרס גורמים עוול לכולם, ופוגעים הן בקבוצות והן ביחידים. ההשפלה ההדדית וההתנצחות האינסופית הזאת מגיעות לעיתים עד כדי שנאה מטורפת. כל מחנה מחזיק בקצה אחד של החבל וחושב שהוא זה ש"בסדר" כאן, הוא זה שצודק, הוא הבריא ואילו השני חולה, ויחדיו הם רוקדים את הריקוד המעוות והחולה שלהם, ריקוד שיותר מכל מעיד על חוסר מודעות וחוסר כנות של כל מי שמשתתף בו. כפי שאני רואה זאת, מדובר במצוקה אישית שמושלכת החוצה באופן קולקטיבי, כשהאדם הפרטי שמשתתף במאבקים האידיאולוגיים האלה משתמש בהם על מנת לברוח מהתמודדות עם בעיותיו האישיות ועם חוסר השלמות הפנימית שלו. במקום לטפל בבעיות שלו ולקחת עליהן אחריות, הוא מאשים "אחר" קולקטיבי כלשהו במצוקה האישית שלו. ובתוך כל המהומה הרגשית הזאת אף אחד לא שם לב למשהו שנראה כ"כ גלוי ושקוף לעיני מי שמתבונן מהצד בהיסטריה הדתית-חילונית הזאת: הם כ"כ דומים אחד לשני. עפ"י יונג הנפש היא עגולה, וכל הקצוות הקיצוניים הם בעצם אותו הדבר, משום שככל שהאדם מתרחק אל קצה הנפש כך הוא הולך ומתקרב אל מי שהוא לכאורה בדיוק ההיפך ממנו. וכך, בעיוורונם, כשהם כ"כ דומים זה לזה, וכ"כ קיצוניים זה לזה, הן הדתיים והן החילונים לא מסוגלים לראות את עצמם, לא מסוגלים לראות עד כמה לכל אחד מהם יש מה ללמוד על עצמו, לא מסוגלים לראות עד כמה לכל אחד מהם יש מה ללמוד מהשני. גם בדת וגם בחילוניות יש הרבה דברים טובים, וכל אחד יכול לקבל מהשני את אותם הדברים שכה חסרים לו בחייו. אין פירוש הדבר שעליו לוותר על זהותו ועל עצמאותו. ללמוד את עצמך אין פירושו לבטל את עצמך אלא להפוך את עצמך לשלם ומאוזן יותר. עם קצת צניעות והרבה הבנה שאנחנו לא מושלמים ולא שלמים כפי שאנחנו - אפשר לעשות זאת. בעיקר אם אנחנו מבינים שכל עוד אנחנו סולדים ממשהו או ממישהו בצורה כ"כ קיצונית - כנראה שיש לנו סיפור לא פתור איתו. יש לנו תיקון איתו. כולנו בני אדם, אחרי הכל. וכל אחד מאיתנו מממש יכולת רגשית שהאחר לא זכה לממש אותה. למה שלא נלמד אחד מהשני ונרחיב את היכולת הרגשית שלנו?

כפי שאני רואה זאת, חיי אמונה הם חיים ששואפים לאיזון משום שבמצב מאוזן כל צרכי הנפש מקבלים מענה וכולם נתפסים כלגיטימיים. זוהי השלמות הפנימית שאדם מאמין שואף להגיע אליה משום שבעולמו של אלוהים הכל מותר כל עוד הוא תומך בחיים ומקדם אותם. אין צדק אחד, אין רק דרך אחת לראות את הדברים, וקיצוניות תמיד מעידה על בעיה ועל חוסר יכולת לקבל היבטים מסוימים של הנפש. יש בדיחה שאני מאוד אוהבת ושמבהירה היטב את כוונתי: "שני אנשים הסתכסכו ביניהם והלכו אל הרב שיפסוק מי צודק. סיפר הראשון את סיפורו, וכשסיים אמר לו הרב: אתה צודק. סיפר השני את סיפורו, וכשסיים אמר לו הרב: אתה צודק. נכנסה אשת הרב לחדר ואמרה לו: כבוד הרב, כיצד ייתכן ששניהם צודקים? אמר לה: נכון, גם את צודקת". כבוד לאדם, צניעות, והבנה שיש הרבה צדדים לכל דבר - זוהי דרכה של האמונה בעיניי, דרך של מתינות, רכות וקבלה.

ההגדרות החברתיות של דתי וחילוני הן הגדרות שטחיות וחיצוניות בלבד. יש דתיים שהם אנשים מאוד לא מאמינים, ומצד שני - דתיים שהם אנשים מאמינים, באמת ובתמים. יש חילונים שהם אנשים מאוד לא מאמינים, ומצד שני - חילונים שהם אנשים מאמינים, גם אם באופן מוצהר הם אתאיסטים. מה שמבדיל בין דתיים לחילונים הוא בסה"כ הציוויים ההוריים שלהם, שבינם ובין הבוגר והילד החופשי אין דבר וחצי דבר. השאלה היחידה היא עד כמה ההורה דומיננטי בנפש ועד כמה הילד החופשי והבוגר חופשיים להתבטא בתוך המערכת הנפשית. נדמה שיש אנשים שנולדו עם סוג של כישרון שאני מכנה אותו "כישרון של אמונה", והם מוכשרים באמונה בלי שום קשר לרקע הסוציולוגי אליו הם נולדו. כישרון זה מתבטא ברגישות גבוהה, רצון להתפתח, היכרות עם עולמם הפנימי, תחושת משמעות עמוקה, כנות, תמימות וחיבור טבעי לאלוהים. אלו הן תכונות שגם הדת וגם החילוניות לא פוגעות בהן בהכרח. ניתן לגדול לתוך המציאות הדתית או החילונית ועדיין לשמר תכונות אלו, הכל תלוי במידת הכישרון של האדם ועד כמה ההורה הפרטי שלו מאפשר לו לפתח אותן. מנקודת מבט יונגיאנית ניתן לתאר זאת כאופן גידול של הנפש שמאפשר לאגו לצמוח מבלי לנתק אותו בצורה דרסטית מהלא-מודע. כך, הקשר עם הלא-מודע נשמר ומתחזק ככל שהאדם גדל ומתפתח. לכן, מנקודת מבט נפשית, החלוקה בין דתיים לחילונים היא לא נכונה. מוטב לדעתי לראות את האדם - כל אדם ולא משנה אם הוא דתי או חילוני - כמי שיש לו פוטנציאל של שלמות, ולכבד אותו בשל כך. הסטיגמות החברתיות אינן תורמות כלום לאף אחד, ולהיפך - הן רק מעמיקות את הפערים בינינו, בני האדם.

לסיכום, אם נשאל מי במרכז - אלוהים או האדם, הרי שמבחינת הדרך האמונית אלוהים הוא במרכז. שלמות הנפש היא במרכז, האמת היא במרכז, אלוהים הוא במרכז. תיקון הנפש מבחינת ההשקפה האמונית מתמצה בשאיפה להכיר את כל חלקי הנפש ולתת להם מקום, להכיר בהם. ההשקפה האמונית מתבססת על העצמי, על הבוגר והילד החופשי, ועל השאיפה לאיזון מלא של כל חלקי הנפש. ניתן לומר שמהבחינה הזאת החופש האמיתי מצוי רק בידיהם של אנשים שמאמינים באלוהים משום שהם היחידים שיכולים באמת לבחור. חיים שמתבססים על הילד החופשי והבוגר הם חיים של חופש משום שהבוגר הוא הפונקציה היחידה בנפשנו שיכולה לבדוק ולהעריך מחדש את המציאות החיצונית והפנימית ולבחור מתוכה את המתאים והנכון עבור הנפש כולה. לכן נכון מאוד לומר ש"עבד ה' הוא לבד חופשי", כי רק מי שבוחר בחיים של איזון יכול להיות חופשי. חופשי באמת.

האמונה כשיטת טיפול: יגעת ומצאת - תאמין

"אלוהים, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים" (תפילת השלווה / תוכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות).

כפי שראינו, התפתחות הנפש כוללת בתוכה שלב של בניית האגו, תוך הדחקת תכנים רגשיים רבים אל הלא-מודע, מה שגורם לכך שאנחנו חיים את חיינו כשאנחנו חלקיים במידה כזאת או אחרת. כל עוד החלקיות הזאת לא פוגעת באופן מהותי בחיינו, אנחנו יכולים להמשיך ולחיות את חיינו כשאנחנו מודחקים משום שפונקציות רבות בחיינו עודן מתפקדות במידה מספקת. אנחנו יכולים לעבוד, להתפרנס, להיות בקשר כזה או אחר עם זולתנו, לקיים קשרים זוגיים, להקים משפחה ולתפקד באופן שאינו מפריע לחברה שבה אנו חיים (ולפעמים אפילו מקדם את החברה שבה אנו חיים). אולם, ישנם מקרים שבהם ההדחקה מפריעה באופן משמעותי לתיפקוד שלנו ומביאה אותנו אל עברי פי פחת, ואז אנחנו פונים אל שיטות טיפול כלשהן שיעזרו לנו לפתור את הבעיות שלנו ולהעמיד אותנו מחדש על הרגליים.

כפי שכתבתי במאמר רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה, מטרתו של כל טיפול נפשי היא לעזור לאדם לגדול לכדי "חי - נושא את עצמו": אדם עצמאי שעומד ברשות עצמו. גדילה בריאה היא כזאת שמאפשרת לאדם להיות עצמאי; גדילה חולה היא כזאת שגוזלת מהאדם את היכולת הזאת. מטרתו של הטיפול הנפשי אם כן היא להחזיר לאדם את היכולת הזאת ולגדל בתוכו את האפשרות לשלוט בחייו ע"י היכרות מלאה יותר עם נפשו. לכן כל שיטת טיפול ששמה במרכזה את החיפוש אחר הרצונות והצרכים האמיתיים של האדם היא למעשה שיטה אמונית - גם אם היא לא כוללת בתוכה התייחסות ישירה לאלוהים - משום שמטרתה היא לעזור לנו למצוא מחדש את השלמות שלנו, את אלוהים שבתוכנו. גם אם לא נגיע לשלמות מלאה (שלמות מלאה היא מאוד נדירה ואולי אף בלתי אפשרית במובן מסוים), עצם החיפוש אחריה הוא מרפא בפני עצמו. עצם הידיעה שיש בתוכנו את כל מה שאנחנו זקוקים לו על מנת להירפא - זוהי ידיעה מרפאת. אם ננסח זאת במושגים של יה"ב נוכל לומר שכל שיטת טיפול שעוזרת לאדם למצוא מהם הרצונות האמיתיים שלו היא שיטה אמונית, משום שהיא עוזרת לו למצוא מחדש את קולו של הילד החופשי - הוא הפונקציה הנפשית שיודעת היטב מי אנחנו, מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו רוצים ומה אנחנו צריכים. מאחורי צווי ההורה שגרמו לנו להדחיק את הרצונות שלנו עומדים הרצונות והצרכים האמיתיים שלנו, וככל שאנחנו מקשיבים להם יותר ויותר ומממשים אותם יותר ויותר כך אנחנו הולכים ומחלימים. כפי שכתבתי במאמר "אני בסדר אתה בסדר", הדרך להחלמה היא ע"י החזרת הבוגר לשליטה על המערכת הרגשית משום שהוא היחיד שבאמצעותו אנחנו יכולים להיות במקום של בחירה ולא של כניעה. הבוגר הוא הפונקציה הנפשית שמאפשרת לנו התבוננות פנימית והיכרות עם עצמנו ובאמצעותו אנחנו יכולים לגדול ולהיות עצמאיים, להיות "חי - נושא את עצמו". הדרך היחידה שבאמת מחזקת את האדם ומייצבת אותו היא היכרות עם עולמו הפנימי, כי כשהוא מכיר את עצמו אי אפשר לשלוט בו ולגזול את חירותו. מטרתו של הטיפול אם כן היא להחזיר אותנו לשיווי משקל נפשי, אל המרכז שלנו, על מנת שנוכל להיות נוכחים בחיינו ולממש את העצמיות שלנו. הרצון החופשי שמתבטא בקולם של הבוגר והילד החופשי הוא הוא מהותה של האמונה, משום שהרצון החופשי הוא זה שמבדיל בינינו לבין חיה - או לחילופין בינינו ובין רובוט - והוא זה שמעיד שאנחנו בני האדם נוצרנו בצלמו ובדמותו של הקב"ה - הבורא והיוצר הגדול. האמירה "יגעת ומצאת - תאמין" היא מאוד מדויקת מהבחינה הזאת, משום שמהותו של הטיפול הנפשי היא לעזור לנו לחפש ולמצוא את עצמנו (שימו לב לקשר שבין המילים "חיפוש" ו"חופש"...), את מרכז העצמיות שלנו, את מרכז ההוויה שלנו - את אלוהים. לכן, סופו של כל טיפול נפשי אמיתי ונכון יהיה למעשה אמונה באלוהים, גם אם היא לא מנוסחת ככזאת באופן מוצהר.

ובכן, אם סופו של הטיפול הנפשי יביא אותנו ממילא לכדי אמונה באלוהים, מדוע לא להתחיל מלכתחילה את הטיפול כשזוהי מטרתו המוצהרת? נשים לב מה קורה: אדם שגדל בצל הורים וחברה שלא סיפקו את צרכיו, התעלמו ממנו, גרמו לו להדחיק את עולמו הרגשי, רדו בו ולעיתים אף התעללו בו - אדם כזה מאבד את האמונה שלו, ולא רק את האמונה באלוהים אלא את האמונה בכלל - את האמונה בחיים, באנשים, באלוהים, בהכל. אנשים רבים מאבדים את האמונה שלהם כתוצאה מגדילה כואבת, והופכים לאתאיסטים, שונאי חיים ושונאי אדם, והאמת היא שקשה להאשים אותם בכך. כשרע לך אתה משליך את הרוע הזה על כל המציאות שלך ומסרב להאמין בחיים ובעצמך מתוך הפחד שמא תתאכזב בסופו של דבר. מרטין בובר ניסח זאת כך: "אהבת הבורא ואהבת הבריאה - בעיקרן דבר אחד הן", ואם נהפוך לרגע את המשפט הזה נקבל משפט מאוד עצוב שאומר: "שנאת הבורא ושנאת הבריאה - בעיקרן דבר אחד הן". היכולת לתת אמון אובדת לנו בעת גדילה בצילה של מצוקה, משום שאמון הוא שורש נפשי שאינו מכוון לאובייקטים מסוימים אלא קיים - או לא קיים - בתוכנו ומקרין על כל מה שאנחנו באים איתו במגע. כך, אובדן האמון הבסיסי כתוצאה מגדילה מכאיבה מביא את האדם לאובדן האמון שלו בהכל - בחיים, באנשים ובאלוהים. תוכנית 12 הצעדים, שהיא שיטת טיפול לגמילה מהתמכרויות, מבינה היטב את הבעיה הזאת ונותנת לה מענה באופן שמשקם מיליוני אנשים בכל רחבי העולם. התשתית הרעיונית של השיטה גורסת שאדם מכור הוא אדם שאיבד את האמונה שלו ולפיכך חי את חייו כשהוא חסר שיווי משקל רוחני ורגשי. הייאוש וחוסר האמון שלו מובילים אותו לחפש דברים חיצוניים להישען עליהם, והדברים האלה יהיו תמיד בעלי טבע תחליפי שגם אם הוא חיובי במהותו הוא הופך לשלילי כשאנחנו נשענים עליו. אנחנו נשענים על הדברים שאנחנו מכורים אליהם והם הופכים להיות האלוהים שלנו - התחליף לתחושת העצמיות שלנו. ולכן תוכנית 12 הצעדים מציבה את האמונה באלוהים כמטרת הטיפול, מה שמסתבר כדרך חכמה ויעילה מאוד לגמילה מהתמכרויות. כמובן, על מנת לחזור ולהאמין באלוהים יש לעבור תהליך נפשי, והתהליך הזה הוא למעשה 12 הצעדים שעליהם מתבססת התוכנית. כך, בתהליך ממושך ומורכב, האדם חוזר לשיווי משקל רוחני ולחיבור הטבעי שלו עם אלוהים, והאמונה מרפאת את נפשו.

לא כולנו מכורים במידה כזאת שמצדיקה להצטרף למסלול של תוכנית 12 הצעדים, שהוא מסלול תובעני למדי שמיועד לאנשים שאיבדו הרבה מאוד מהשליטה על חייהם. אולם גם כשחיינו מתנהלים במסלול יציב ובטוח במידה רבה, עדיין יש לנו הרבה מה לתקן ולשפר על מנת שנוכל לחיות את חיינו כשאנחנו מסופקים ושלווים. ארוכה ורבה היא הדרך אל השלמות, ומי שמעוניין ללכת בדרך אליה יכול בהחלט להיעזר בתובנות של תוכנית 12 הצעדים גם אם הוא לא מתכוון ליישם את כל התוכנית באופן מלא ושיטתי. ניתן לראות הרבה מאוד ממצבי החיים שאנחנו נתקלים בהם כמצבים שמאפשרים לנו "להתאמן באמונה" ברוח תוכנית 12 הצעדים. אם אנחנו מבינים שהאמונה מרפאת, אנחנו מבינים הרבה מאוד. אם אנחנו מבינים שכל הבעיות שלנו נובעות מניתוק מהעצמי שלנו - אנחנו יכולים לחזור ולהתחבר אליו מחדש. "להתאמן באמונה" פירושו לבדוק מול מצבי החיים השונים מה אנחנו עושים, מדוע אנחנו עושים זאת, מה אנחנו רוצים באמת, מה הקול הפנימי שלנו אומר ולאן הוא מדריך אותנו ללכת, מה עושה לנו טוב ומה עושה לנו רע, מה משמח ומה מדכא אותנו, מה מרגש ומה מצער אותנו, מה מחזק ומה מחליש אותנו, ועוד שאלות מסוג זה שהן אלו שמחברות אותנו מחדש אל העצמיות שלנו ומחזקות את הקשר שלנו עם אלוהים. באמצעות "אימוני האמונה" הללו אנחנו מסירים עוד ועוד חסימות בין האגו ללא-מודע והופכים יותר ויותר מתורגלים בשיחה הפנימית עם אלוהים.

אחת השאלות החשובות ביותר שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו היא השאלה כיצד אנחנו חווים את אלוהים וכיצד אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו. האם אלוהים אוהב או שונא אותנו? האם הוא נתפס בעינינו כדמות חיובית או שלילית? מהו הדימוי של אלוהים בתוכנו פנימה? מהי דמות האל שלנו? במובן עמוק מאוד ניתן לומר שאם נדע מהי דמות האל שלנו - נדע הכל אודות עצמנו, בבחינת "אמור לי מיהו אלוהיך ואומר לך מי אתה". מיהו אלוהים שלנו? התשובה לשאלה הזאת היא אולי המורכבת והמהותית ביותר בחיינו משום שדמות האל הפנימית היא סך כל החוויה הנפשית שלנו, היא חוויית השלמות שלנו כפי שנפגמה ושואפת להיתקן, היא הבעיה שלנו השואפת להגיע אל פתרונה. דמות האל מורכבת מכל היבטי הנפש, ולכן היא כוללת בתוכה את כל הדמויות כולן: ילד, הורה ובוגר. אנחנו חווים את דמות האל דרך עיניה של החברה שבה אנחנו חיים, דרך החינוך שקיבלנו, דרך טקסטים שקראנו, דרך מפגשים עם דמות האל של תרבויות אחרות, דרך הציוויים ההוריים שספגנו, דרך הבדיקות והחקירות של הבוגר, ודרך עיניו האותנטיות של הילד החופשי כפי שהוא חווה את אלוהים בתמימותו היָלְדִית. חוויית הכּוּליות הזאת, השלמות של הנפש על כל מורכבותה, משתקפת למעשה בכל מה שאנחנו אומרים ועושים, כפי שמתבטא בציטוט הבא: "גיליתי שאין זה מן התבונה להתווכח עם הזוג סמפל בענייני דת. האלוהים שלהם (אותו ירשו בשלמותו מאבותיהם הפוריטניים הנידחים) הוא צר אופק, בלתי הגיוני ובלתי צודק, קנאי, נוקם ונוטר. לאושרי, לא ירשתי אלוהים משום אדם - אני חופשיה ליצור לי אלוהים כרצוני. אלוהיי הוא נדיב ואוהד ובעל דמיון, סלחני ומבין, ובעיקר - בעל חוש הומור" (מתוך "אבא ארך רגליים" / ג'יין וובסטר). דמות האל אם כן היא תוצר אישי ותרבותי, והיא משקפת את כל חוויית החיים שלנו, לטוב ולרע. אם טוב לנו אנחנו רואים את אלוהים כטוב ומיטיב, ואם רע לנו אנחנו רואים אותו כמפחיד, שונא ואפילו רע. למעשה, אנחנו משליכים על דמות האל את כל מה שאנחנו מרגישים על עצמנו ועל עולמנו, ויוצרים לנו דמות אל בלתי-מודעת שדרכה אנחנו מספרים את הסיפור שלנו. לכן היכרות מעמיקה עם דמות האל שלנו הינה בעלת חשיבות מכרעת למצבנו הנפשי משום שדמות האל משקפת בצורה המדויקת ביותר את עולמנו הפנימי. אני ממליצה מאוד להתמודד עם השאלה הזאת, משום שההתמודדות איתה משפיעה לטובה בצורה מאוד משמעותית על כל היבטי החיים.

שאלה אחרונה שאני רוצה להתייחס אליה בחלק הזה של המאמר היא שאלת האמונה והאחריות האישית. שמעתי הרבה חילונים שטוענים כנגד הגישה הפטליסטית שלפיה אלוהים הוא האחראי על מה שקורה לנו, ולנו אין אחריות על מעשינו. הטענה החילונית הזאת נכונה בעיניי, אבל רק עד גבול מסוים. אם ננסה להבין את הטענה הזאת במונחים של יה"ב, נוכל לראות שהגישה הפטליסטית נובעת מהילד המסתגל שהתרגל לכך שאין לו אחריות על חייו ושכל תפקידו בעולם הוא רק לציית להורה כלשהי - בין אם זה הורה אנושי או הורה "אלוהי". גישתו של הילד המסתגל היא גישה נפסדת, וניתן לומר שמי שחי את חייו מתוך ההסתגלות הנרפית הזאת הוא אכן אדם שאינו אחראי על חייו והוא אדם ילדותי במובנים רבים. זוהי גישה פאסיבית שמאפיינת בד"כ אנשים שמשתמשים בדת ובאמונה כדרך להתחמק מאחריות על חייהם, ובעיניי זו גישה מאוד גרועה ואני מאוד מסתייגת ממנה. כפי שאני רואה זאת, אמונה באלוהים לא מחייבת גישה פטליסטית, והיא לא סותרת אקטיביות ואחריות אישית אלא בדיוק להיפך: היא תומכת בהן. מדוע? משום שהילד החופשי והבוגר, שתי הפונקציות הנפשיות שאמונות על הרצון החופשי שלנו, מהוות יחדיו את החלק בתוכנו שרוצה דברים ומגשים אותם. הילד החופשי הוא לעולם לא פאסיבי במובן השלילי של המילה. הוא נוכח, רוצה, משתוקק, מחפש, שואל, מסתקרן, אוהב ומלא חיים. הוא לא מחכה שדברים יקרו לו - הוא רץ לקראתם בשמחה. הוא לא מחכה שיעשו עבורו דברים - הוא עושה אותם בעצמו. הוא מגיב למציאות באופן אינסטינקטיבי ואינטואיטיבי, והוא לעולם לא ייתפס לקורבנוּת בנוסח "אכלו לי שתו לי, גרמו לי עשו לי, אחרים אשמים במה שקורה לי, אין לי אחריות על עצמי". הוא אקטיבי, יוזם, פועל ויוצר, ואת הכל הוא עושה מתוך רצון והתלהבות שהם המאפיינים העיקריים של חיי אמונה. יחד עם זאת, הבוגר יודע היטב שלעיתים, על מנת שדברים יקרו, יש להניח להם ולאפשר להם לקרות מעצמם. מה שמאפיין חיי אמונה הוא היכולת להיות לא רק אקטיבי אלא גם פאסיבי, כפי שמתבטא יפה בציטוט הבא: "יותר שאני מזקין, יותר סומך אני על רצון האלוהים ופחות מעריך את הבינה שוחרת הדעת ואת הרצון הכָּמֵה למעש. בטוחני כי היסוד היחיד לישועה הוא האמונה, היודעת לחכות בסבלנות, בלי תמיהות ושאלות יתרות" (מתוך "שם הוורד" / אומברטו אקו). יש פאסיביות חיובית ופאסיביות שלילית, ויש אקטיביות חיובית ואקטיביות שלילית. מי שאומר לנו מתי הן חיוביות או שליליות הוא הבוגר. הוא זה שמתבונן במציאות ואומר לנו מה אנחנו יכולים לעשות ומה לא. הדבר מתבטא היטב בתפילת השלווה של תוכנית 12 הצעדים: "אלוהים, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים". התבונה היא תבונתו של הבוגר שמסוגל להבחין ביכולת האמיתית שלנו ולהבחין מה ניתן לשנות ומה לא, ומתוך ההבחנה הזאת אנחנו מגיעים לשלוות נפש שנובעת מאיזון. תפילת השלווה מנסחת גישה בריאה ומאוזנת שמשלבת אקטיביות ופאסיביות - "הכל צפוי והרשות נתונה" - שכל אחת מהן מתקיימת במועדה הנכון ובמידה הנכונה. הגישה הדתית שהופכת את האדם לילד מסתגל ופאסיבי לנוכח אלוהים, והגישה החילונית שמאמינה רק בכוחו ובעוצם ידו של האגו - שתיהן עונות באופן חלקי בלבד על צרכי הנפש. השילוב של שתיהן, אם כן, יכול להביא לשלמות.

לסיום החלק הזה של המאמר, אני רוצה להמליץ לכם על סרט מקסים שעוסק בשאלות של אמת ושקר, ועושה זאת בדרך מצחיקה במיוחד. מדובר בסרט שקרן שקרן שמתאר את דמותו של פלטשר ריד (בכיכובו של ג'ים קארי המופלא), עו"ד שכל-כך רגיל לשקר עד שכמעט ולא יוצאת מילה אחת של אמת מפיו. הדבר משתנה עקב כך שבנו, הפגוע עד עמקי נשמתו מהתנהגותו של אביו, מבקש ביום הולדתו משאלה: שאביו לא יוכל לשקר במשך 24 שעות. המשאלה מתגשמת, ובמהלך הסרט אנחנו רואים מה קורה לפלטשר ריד האומלל שנאלץ להתמודד עם האמיתות הקשות של חייו. הסרט מצוין, מצחיק מאוד ומומלץ מאוד לצפיה. לא אגלה לכם מה קורה בסוף הסרט, אבל כן אומר לכם דבר אחד: האמת מרפאת. זוהי מסקנתו של הסרט וזוהי המסקנה שאני הגעתי אליה במהלך חיי. כשאנחנו אומרים את האמת על עצמנו - ולא משנה עד כמה היא קשה לפעמים - אנחנו מחלימים. בעיניי זו מסקנה מעודדת מאוד...

הקשר לחיי היצירה: אמנות ואמונה - החתירה אל האמת

"יד אלוהים יוצרת, לא מכסה".
"ישנם גבולות שהם מחוץ לתחום".
"גם מפלצות ברא אלוהים. גם אותך. והוא רוצה שידברו על הכל".
(דיאלוג מתוך "שם הוורד" / אומברטו אקו)

האמן הוא מטבעו אדם מאמין. גם אם הוא חילוני בהגדרה החברתית שלו, וגם אם הוא נחשב בעיני עצמו לאתאיסט - הוא אדם מאמין משום שכל מטרתו היא למצוא את האמת הפנימית שלו ולבטא אותה ביצירתו. מהי האמת? מהי האמת שלי? מה אני רוצה להגיד? - שאלות מסוג זה הן שאלות שהאמן שואל את עצמו תוך חיפוש מתמיד אחר האמת. אם נשים לב נוכל לראות שהמילה "אמת" היא מילה שחובקת את כל אותיות הא'ב' (גם את אותיות ש'ק'ר', דרך אגב), ולפיכך האמת של הנפש היא אמת כּוּלית שהאמן מנסה לתת לה את מלוא הביטוי ביצירתו. מכאן נוכל להבין שהקשר בין אמונה לאמנות הוא קשר סמנטי ומהותי כאחד: האמנות שואפת להכיר את אלוהים, את העצמי, את האמת הכוללת של הנפש. האמת היא לב ליבה של האמנות, לב ליבו של החיפוש אחר השלמות האמנותית, והיא מטבעה ביטוי של אמונה משום שהיא נובעת מהילד החופשי שהוא החלק המאמין שבתוכנו. אם נשים לב למילה "כנות" נוכל להבין דבר זה ביתר שאת: כשאנחנו כנים אנחנו מצהירים הצהרה מאוד משמעותית אודות חיינו, כי כשאנחנו כנים אנחנו בעצם אומרים "כן" לחיים. לדבר בכנות פירושו לומר "כן" לחיים ולבטא בכך אמונה עמוקה במשמעותם, פירושו לנקות את הנפש מצווי הורה שגורמים לנו לזייף את רגשותינו ולהסתיר את פנינו מאלוהים, פירושו להיות אדם מאמין. לכן אין דבר כזה אמנות מיואשת או אמנות חסרת תקווה, משום שגם כשאנחנו מבטאים ביצירתנו רגשות קשים או כואבים - עצם זה שביטאנו אותם מבטא את אהבת החיים שלנו ואת האמונה שלנו. האמת כוללת את כל הרגשות: אהבה, תקווה, ייאוש, שנאה, כעס, שמחה, אור, חושך, כאב, ניצחון, התעלות, התרגשות, ועוד ועוד - כל הרגשות שהם המרכיבים הפנימיים של מהותנו, החוטים שמהם תפורים חיינו. והאמן שואף למצוא את החוטים הנסתרים הללו, להעלות אותם ממעמקי הלא-מודע, ולחשוף אותם לעין כל. זוהי מהות תפקידו של האמן - להיות "נושא האור" עבור החברה כולה.

כל תפקידו של האמן הוא להיות כנה. כנה עם עצמו, כנה ביצירתו. וינסנט ואן גוך ביטא זאת ב"מכתבים לתיאו" כך: "תפקידו של האמן הוא להיות שקוע לחלוטין בטבע ולהפעיל את כל האינטליגנציה שלו כדי להביע רגש בעבודתו, כך שזו תהיה מובנת לאנשים אחרים. לדעתי, עבודה בשביל השוק היא לא בדיוק הדרך הנכונה, להיפך, היא כרוכה בהונאת חובבי האמנות. ציירים אמיתיים לא עשו זאת, האהדה לה זכו במוקדם או במאוחר ניתנה להם בגלל כנותם. זה כל מה שידוע לי על כך, ואינני חושב שאני צריך לדעת יותר. כמובן שהניסיון לגלות אנשים שעבודתך תמצא חן בעיניהם, שיאהבו אותה, הוא עניין אחר לגמרי - זה מותר. אך אסור שהדבר יהפוך לספקולציה, זו עלולה להתגלות כמוטעית ולגרום לבזבוז זמן שיש להקדיש אותו לעבודה עצמה". להביע רגש בעבודתו - זהו תפקידו של האמן. רגש אמיתי, ישיר, נקי. וכאשר האמן כנה עם עצמו הוא עוזר לחברה כולה משום שהוא מביא חומרים מהלא-מודע, מהחושך, ומוציא אותם אל המודע, אל האור. זוהי הסיבה שאנשים בוכים בסרטים, מתרגשים משירים וחווים חוויות רגשיות עמוקות כשהם באים במגע עם יצירות אמנות, וזוהי גם הסיבה ששיטות טיפול שמתבססות על תרפיה באמנות הן שיטות שעובדות ומרפאות את הנפש. הביטוי האמנותי הכנה הוא מרפא משום שהוא פותח חסימות בין המודע ללא-מודע ובכך עוזר לנקות את הנפש ולייצב את מערכת היחסים שבין האגו לעצמי. במונחים של יה"ב פירוש הדבר שכנות היא הדרך לארגן את הנפש ע"י ניקוי צווי הורה וחיזוק הבוגר והילד החופשי. במאמר "אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה התייחסתי באופן מעמיק להיבטים רבים של חיי היצירה מנקודת המבט הזאת. חיי יצירה, אם כן, יכולים לרפא אותנו משום שבזכותם אנחנו מתמודדים עם האמת שלנו ומנקים מתוכנו את אותם היבטים שגורמים לנו לזייף ולשקר בקשר לעצמנו. לכן, אם האמן רוצה להיות כנה, עליו לנקות מחיי היצירה שלו את נוכחותו של ההורה. הורה שנוכח ביצירה הוא הרסני, ואין לו מקום בחיי היצירה. היצירה מתבססת אך ורק על שילוב של בוגר וילד חופשי. אמנות מטיפה ומוסרנית בעלת צביון אידיאולוגי - ולא משנה מהם המסרים האידיאולוגיים שהיא מנסה להעביר - היא אמנות שמייצגת את ההורה, ולפיכך היא לא באמת אמנות אלא היא שימוש בכלים אמנותיים על מנת להסתיר את האמת - האמת של הילד החופשי, של הלא-מודע.

אם נתבונן בדת ובחילוניות מנקודת המבט היצירתית, נוכל לראות ששתיהן כאחת פוגמות ביצירה ומגבילות אותה. מדוע? משום שהן הדת והן החילוניות מעמידות במרכזן את האגו ולא את העצמי. אם נשאל למה דתיים מפחדים מאמנות?, נוכל לענות על השאלה הזאת בפשטות: משום שיש להם יותר מידי צווי הורה שמפחידים אותם. יותר מידי ציוויים הוריים שאומרים להם מה מותר ומה אסור, עד כמה מותר להם להתבטא, עד לאן הם יכולים ללכת עם הדמיון שלהם, עד כמה מותר להם לחלום, באיזה נושאים מותר להם לגעת ובאיזה לא, עד כמה הם יכולים ללכת עם האמת שלהם. הכרתי הרבה אמנים בפוטנציה שהיו דתיים, אנשים מוכשרים מאוד, שלא יכלו לממש את כשרונם המבורך משום שאסור היה להם להתבטא. לא ניתן ליצור ככה, כשההורה מבקר אותנו ומצנזר את הביטוי העצמי שלנו. לא ניתן למצוא את הייחודיות והמקוריות והעצמיות שלנו כשההורה מצווה עלינו לשתוק. לא ניתן להיות כנים כשההורה מפחיד אותנו ומעניש אותנו על כל חריגה - ולו קטנה - מהנורמה המקובלת. בסופו של דבר הורה כזה משתלט על הנפש והופך אותנו לעבדים שלו, מזהם כל חלקה טובה בעולמו של הילד החופשי, ומחבל באפשרות שלנו לדבר אמת. והרי האמת היא הדבר היחיד שבאמת חשוב באמנות - בלעדיה אין שום סיבה ליצור. הדבר מתבטא גם מנקודת המבט של צרכני האמנות - הקהל. ההלכה היא שקובעת מה מותר ומה אסור לראות או לשמוע או לחוות וכיצד מותר לו לאדם להשתמש בשעות הפנאי שלו, ובכך היא מאפשרת לדתיים להיפתח אך ורק לאותם תכנים של הלא-מודע שהיא מסכימה לקבל כחלק מעולמה. וככל שהאדם יותר דתי, כך הדברים שיהיה לו מותר להיפתח אליהם יהיו מעטים יותר. ולמעשה, ככל שהאדם יותר דתי כך החשיפה שלו אל האמת תהיה קטנה יותר. הדת, אם כן, משמשת כשומר הסף של הלא-מודע, ובעצם משמשת כמנגנון אנטי-יצירתי גורף, ובתור שכזאת היא חוששת מאוד מאמנות ומטילה עליה אינסוף סייגים ומגבלות. במאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" מתוך אתר "כיפה" מוסבר כי "עולם האמנות והיצירה מסמל שני קטבים הפוכים: מחד - יש בו ביטוי לעומק היצירה הרוחנית, לרגישות ולזכות הלב, למשמעות הפנימית של חיי היחיד. מאידך - יש והאמנות מוציאה אל הפועל את הפסולת של המציאות, את הארס והרעל ומביאה אל הפועל את הכפירה בהתגלמותה. בשל כך, יש הרואים באומנות צרה ליהדות. האומנות נתפסת כמעוז לחילוניות הכפרנית". שימו לב לפחד העמוק מפני "הפסולת, הארס והרעל" שנתפסים בעיני הדת ככפירה בהתגלמותה. האמת השלמה של הנפש, שכוללת בתוכה את כל היבטי הצל, נתפסת ככפירה בעיני הדת משום שהיא עוסקת בהיבטים של הלא-מודע שנחשבים בעיני הדת לטמאים. ומדוע הם טמאים? מפני שהם מאיימים על שלמותו של האגו, מאיימים להטביע את האגו בים של הלא-מודע, מאיימים למשוך אותו בחזרה אל מצולות הנפש (ומהסיבה הזאת הטומאה גם יותר "מושכת" - מושכת למטה, אל המצולות, אל קרקעית הנפש). זהו גם ההסבר לציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי; לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, לא תשתחווה להם ולא תעבדם" (שמות כ', ב'-ד'). האמנות, כשהיא נובעת מהאגו, הופכת לעבודה זרה משום שמטרתה של אמנות מסוג כזה היא להחליף את אלוהים ולשים במקומו את האדם ואת יציר כפיו. בכך היא מפרקת מחדש את התודעה ומסיגה אותה אחורנית מתודעה כוללת - של כּוּליות הנפש - לתודעה אלילית כוזבת שלפיה כל חלק בנפש הוא נפרד והארכיטיפים הם ששולטים בנפש (כמו למשל תופעת ה"כוכבים" שהופכים לאלילים בעיני קהל המעריצים שלהם - תופעה שהיא עבודת אלילים לשמה). ואת כל זה הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בא למנוע. אחדות התודעה היא שעומדת במרכזו של המונותיאיזם, וכך עליה להישאר. החשש הדתי מכך שהאדם יהפוך לעבד של היצרים והחושים שלו כפי שהם באים לידי ביטוי באמנות הוא חשש מובן, שכן הוא מבטא את הפחד מפני החלקיות של האדם והשתעבדותו ללא-מודע שלו, ומאובדנו של האגו. כפי שכבר ראינו, האגו הוא זה שמבדיל בינינו לבין החיות ולכן עליו להישאר חזק ויציב אחרת הוא ייטמע בלא-מודע והאדם ייסוג בחזרה למצב שהיה טרם הולדת האגו - המצב החייתי של חוסר תרבות. אולם, דווקא הפחד של האגו מפני היבלעותו בלא-מודע גורם לו בסופו של דבר לאבד אחיזה בנפש. מדוע? משום שהתכחשות להיבטים הרבים והשונים של הנפש גורמת בסופו של דבר להיחלשותה של הנפש כולה. לא על האגו לבדו יחיה האדם. הוא זקוק ללא-מודע כדי להיות יציב ופרופורציונלי. כשהאגו מתכחש לקיומם של חלקים נרחבים בלא-מודע ומסרב להכיר בהם, הוא מאבד פרופורציות ומשתלט על המערכת הנפשית כך שלמעשה הוא מכחיש את אלוהים משום שהוא מכחיש את הכּוּליות של האדם, את השלמות שלו. לכן גישה דתית שכזאת היא בעיניי לא גישה אמונית אלא גישה שמבטאת פחד מאלוהים, מהכּוּליות, והיא גישה שבסופו של דבר מחלישה את הנפש משום שהאדם חי בפחד כוסס ומתמיד. האם "פסולת, ארס ורעל" הם לא חלק מהחיים? הם לא חלק מהבריאה האלוהית? למה להכחיש אותם? למה לפחד מהם? למה לא לבטא גם אותם ביצירה? האמנות היא לא רק רוחנית, והיא לא יכולה להיות רק רוחנית. היא הכל. היא רוחנית ורגשית ויצרית וחושנית והיא מקיפה ומבטאת את כל היבטי החיים. אמן דתי שמנוע מלהתקרב אל החושניות והיצריות שלו - מנוע מליצור, נקודה. האמנות לא מנסה לרומם את האדם אלא להפגיש אותו עם הלא-מודע שלו שכולל בתוכו, מה לעשות, גם "פסולת, ארס ורעל". התעלמות שיטתית מחלקים של הלא-מודע מביאה לשטחיות ורדידות של החוויה האמנותית ולא לרוממות רוח. אי אפשר לחוש התרוממות רוח מול יצירה מיובשת ושטחית שמסתירה חלקים גדולים של האמת ושל החיים. התרוממות הרוח, אם היא אכן קורית, נובעת מהתנקות הנפש כתוצאה מהמפגש עם הלא-מודע - עם החושך - ולא כתוצאה מהתעלמות ממנו. האמנות היא למעשה כלי לקתרזיס, כלי לניקוי הנפש מרעלים. אם מתעלמים מהרעלים הם לא באמת נעלמים. הם ממשיכים לתסוס בלא-מודע והופכים בסופו של דבר לריקבון שמרעיל את הנפש כולה. האם אדם מורעל יכול לחוות התרוממות רוח? האם הוא יכול להיות מחובר לאלוהים? כפי שאני מבינה את הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", אין פירושו של הציווי הזה לאסור על ביטוי אמנותי אלא לאסור על עבודת אלילים. ולכן פירוש הפסוק הזה במובנו השטחי - לא ליצור פסלים וציורים ולא ליצור אמנות בכלל - הוא פירוש לא נכון שנובע מהאגו. יש הבדל עצום בין יצירת פסלים וציורים כביטוי של האגו לבין יצירת פסלים וציורים כביטוי של הכּוּליות (ראו כאן ראיון קצר ומעניין עם האמן הלל אלקיים, צייר שחזר בתשובה, שמביע דעתו על הקשר שבין אמנות ואמונה. מומלץ מאוד לקרוא). כשאנשים דתיים מתנגדים לאמנות כתוצאה מהציווי הזה הם הופכים בעצמם לעבדים של האגו משום שהם מונעים מעצמם לחוות את כּוּליות הנפש, ובכך הם מרחיקים את עצמם מעולמו של אלוהים.
 
החילוניות, לעומת זאת, חוסכת לעצמה את כאב הראש הכרוך בחיפוש אחר האמת, ומסתפקת אך ורק באותיות ש'ק'ר'. אחרי הכל, אם אין אמת - למה לטרוח לחפש אותה? אמנות במושגים חילוניים היא עוד מצרך שיש לספקו להמונים, וכמה שיותר ממנה - יותר טוב. חומרנות, חיצוניות ושטחיות שולטות בכיפה. הישגיות וכמותיות זה שם המשחק. אתה כותב הרבה? אתה מייצר הרבה? הצלחת למכור הרבה? הצלחת להוכיח את עצמך מבחינה הישגית? אתה לא מאמין בשום דבר? אתה ציני? אתה מקדם את השאיפה של הפוסטמודרניזם להרוס את החברה שבה אנחנו חיים? אתה חלק מהסצינה? אתה אחד משלנו? - אם ענית "כן" על כל השאלות, תקבל מאיתנו הרבה מאוד כיבודים. פרסים, הכרה חברתית, קידום מקצועי - כל אלו הם המתנות שהדת החילונית מעניקה לנציגיה ה"אמנים" שמייצגים בכבוד (ולמעשה: בחוסר כבוד, כי ככה צריך) את האידיאולוגיה החילונית. לא מזמן נתקלתי בראיון עם סופר שמבטא את האידיאולוגיה החילונית בצורתה הקיצונית ביותר. הנה למשל ציטוט מהראיון: "אבל אין אמת. ההיסטוריה והמון דברים אחרים קיימים רק בתודעה שלנו. אני לוקח עובדות ומספר אותן לפי תודעה אחרת. התודעה שאומרת שבזמן העלייה הראשונה המקום פה לא היה ריק, אלא מלא בפלסטינים גם אם לא הייתה להם תודעה לאומית עדיין". אין אמת, אין שקר, אין מציאות, אין עובדות, הכל רק "בתודעה שלנו" ולכן אין שום צורך לחפש את האמת כי הרי אין אמת. האגו שולט בכיפה והבילבול הרוחני עמוק, עמוק מאוד. הבוגר מנוטרל, והחופש - שהוא מקור כל היצירתיות - הופך להפקרות ואנרכיה. הנה ציטוט נוסף: "פרנסה היא בסך הכול הסחת דעת מחוסר הטעם של הקיום, וכתיבה לא יכולה להסיח את הדעת מזה". אמנות היא לא דרך להתחבר לעצמי אלא היא סתם עוד סוג של "עשייה". הסתמיות שולטת בכל, אין משמעות לשום דבר, האמן לא מחפש שום דבר, הוא ציני עד עמקי נשמתו. וציטוט אחרון: "אני מכריח את עצמי לכתוב איקס מילים ביום אחרי שעשיתי חלוקה מסודרת של כמה מילים יהיה הספר וכמה זמן אני נותן לעצמי לכתוב אותו, וכמה אני צריך לכתוב כל יום, ומכריח את עצמי לשבת ולכתוב את כמות המילים הדרושה כל יום. המון פעמים אין לי כוח לזה. אני רוצה ללכת לשתות בפאב, לבלות עם חברים, עם המשפחה, טלוויזיה, לא יודע. אז אני כותב 100 מילים ומעודד את עצמי שנשארו עוד 900. ואז עוד 800 וכך הלאה. וברגע שאני מגיע ל-1,000 מילה שהגדרתי לעצמי שאני כותב כל ערב, אני קם מהמחשב בהכרת תודה. יש רגעים כאלה שהכול זורם ואני אחד עם הדמות שאני כותב ואז אני כן נהנה. אבל רוב הזמן זה סוג של סבל. זה מצב לא טבעי לכתוב. לא נורמלי. לשבת לבד מול המחשב ולשפוך מילים". שימו לב למאמץ שהסופר הזה משקיע ביצירה שלו. הוא לא מחובר לעצמו כי הוא הרי מכחיש את העצמי שלו, ולכן כל מילה שהוא כותב עולה לו במאמצים ממש אדירים. אין שמחה ביצירה שלו, אין שמחה בתהליך היצירה שלו, הכל כ"כ דיכאוני, שלילי, טכני, מיואש, חסר השראה. יש אינסוף חסימות בינו ובין הלא-מודע שלו, הוא מנותק מעצמו, עושה הכל בכוח, והיצירה נתפסת בעיניו כמשהו כמותי, חומרי, משהו שניתן לספור ולכמת אותו בצורה שהיא חיצונית לחוויה עצמה. לבטא את עצמו זהו מצב "לא נורמלי" משום שהוא חסום, הוא מיובש, הוא לא מחובר לילד החופשי שבו. ולמה שיהיה מחובר? הוא הרי ילד מסתגל שנענה לציווי ההורי החילוני שאומר לו שאין אלוהים, אין אמת, אין משמעות, אין חופש פנימי אמיתי שהוא יכול לפנות אליו בעת יצירתו, אין, אין, אין, חיים ריקניים שסובבים סביב כלום, סביב בור נפשי חלול שכל מהותו היא אין. הבעיה היא שלא מדובר רק במקרה פרטי של סופר כזה או אחר אלא בתופעה תרבותית שבעיניי היא ממש הרסנית לחיי היצירה. הכרתי כ"כ הרבה אנשים כאלה, אמנים בפוטנציה, אנשים מוכשרים מאוד, שהאידיאולוגיה החילונית חסמה בתוכם כל אפשרות לדבר בכנות. אי אפשר ליצור ככה, כשאסור לך להיות כנה ותמים. אי אפשר ליצור כשאסור לך להיות חופשי. אי אפשר ליצור כשאסור לך להאמין. החילוניות, שצמחה מלכתחילה מתוך כמיהה לחופש מהמגבלות של הדת, קידמה את הרוח האמנותית במובן זה שהיא שיחררה אותה מכבלים רבים שקשרו אותה לציוויים הוריים דתיים. אולם בסופו של דבר החילוניות הפכה בעצמה לדרך חיים שכובלת את הביטוי האמנותי, משום שיחד עם ביטולן של המגבלות הדתיות היא ביטלה גם את אלוהים. וכפי שראינו, מי שמבטל את אלוהים מבטל בעצם את הנפש. האם ייתכן דבר כזה - אמנות שאין לה נפש? אמנות שאין לה נשמה?

בסופו של דבר, עידון הנפש שהדת כה שואפת להגיע אליו, והחופש שהחילוניות כה שואפת להגיע אליו - שניהם גם יחד נמצאים בטריטוריה של הבוגר והילד החופשי ולא בטריטוריה של ההורהההורה הוא שגורם לנו להדחיק את הלא-מודע שלנו והוא זה שמרחיק אותנו מעצמנו. כפי שאני רואה זאת, האמנות היא בעצם תפילה, ולא משנה באיזו שפה אמנותית היא מדברת או אלו רגשות היא מביעה. האמנות היא תפילה משום שהיא למעשה שיחה עם העצמי, עם אלוהים שבתוכנו, ומה שמאפיין אותה הוא כנות, רגישות ופתיחות, ויותר מכל - אהבת החיים. הדת גם היא נעזרת בכלים אמנותיים על מנת לעזור לאדם להתחבר לאלוהים, משום שהאמנות מטבעה פותחת את החסימות ומאפשרת לנו לחזור הביתה, בחזרה אל עצמנו. לכן, כשהאמן משתחרר מכבלי ההורה - בין אם הם כבלים דתיים ובין אם הם כבלים חילוניים - הוא עושה בכך חסד גדול עם עצמו ועם החברה שבה הוא חי, משום שהוא הופך לכלי בשירות העצמי, הוא הופך לכלי שרת בידי אלוהים. תפילה של אמן כזה אני תמיד שמחה לשמוע...

לסיום

"כמעט אלפיים שנה מפרידים בין הפילוסוף הסיני-טאואיסטי צ'ואנג טסה ובין הרבי מנחם מנדל מקוצק, אבל שניהם כאחד התייחסו לערגת החיפוש אחרי אלוהים. כאשר נשאלו ע"י תלמידיהם: 'היכן אלוהים?', הם ענו, כל אחד בדרכו שלו: 'היכן שנותנים לו להיכנס'" (אנונימי).

אם תשאלו את אביב גפן מה הוא חושב על החיים ועל העולם שלנו, הוא יענה לכם שאין מלאכים בגן עדן: "החיים זה רק תור לפגישה עם המוות, בולעים את אלוהים כמו כדורי הרגעה, כי אנחנו לבד תמיד היינו בחושך, וזה עצוב לחכות מבלי לדעת למה. אין מלאכים בגן עדן, יש פה רק גיהינום שנותן לחלום, שיש מלאכים בגן עדן, אבל אין מלאכים בגן עדן".

מצד שני, בכתבה המעניינת שנקראת "ההפרעה האלוהית" מוצגות גישות רבות ומגוונות לעניין האמונה והדת. הנה ציטוט מתוך הכתבה, מפיה של חוקרת האיידס פרופ' גייל איירונסון: "למעשה, דתיים שאיבדו את אמונתם בעקבות האבחון איבדו את התאים החיסוניים שלהם בקצב מהיר פי 4.5 מאלה שפנו לאמונה. ומדהימה מזה היתה העובדה שהרבה מהנשאים המאמינים הפסיקו לקחת את התרופות שלהם, ועדיין המחלה לא התפרצה אצלם. אני לא ממליצה לזנוח את התרופות, אבל המספרים שאני ראיתי מלמדים בבירור שהשפעתה של אמונה יכולה להיות גדולה מהשפעתן של תרופות". דוגמא נוספת לעניין הזה נמצאת בכתבה קצרה ומרתקת שנקראת "הסיפור המופלא על הסרטן שנעלם מעצמו" ומספרת את סיפורה של אשה מופלאה שריפאה את עצמה מגידול סרטני באמצעות תפילות.

האם אנחנו מעדיפים לחיות בחושך או באור? האם אנחנו מעדיפים להיות חולים או בריאים? האם אנחנו מעדיפים להיות בודדים וגלמודים או מחוברים, מחובקים, אהובים? האם אנחנו מעדיפים לחיות חיים שהם רק "תור לפגישה עם המוות" או לחיות חיים בעלי תוכן ומשמעות? האם אנחנו מעדיפים לחיות חיים של אין או חיים של יש? האם אנחנו מעדיפים לחיות בגיהינום או בגן עדן? האם בגן העדן שלנו אין מלאכים או יש? האם אנחנו מקשיבים לשירתם של המלאכים?

איכשהו, בתווך, בין כל העולמות, נמצאת האמת של חיינו, האמת שכוללת בתוכה את כל המציאות שלנו, את החושך ואת האור, את האמת ואת השקר, את האמונה ואת הכפירה, את האגו ואת העצמי. אם נדע לאזן את צרכי הנפש שלנו ולתת לכל אחד מהם מקום הרי שפתרנו את חידת קיומנו, חידת קיומנו שהיא אלוהים, המיסתורין של החיים, אלוהים שהוא הכל, הכל, אלוהים שבשמיים ובארץ, בתוכנו ומחוצה לנו, שנמצא בכל מקום ובכל רגע, והדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות הוא רק לתת לו להיכנס. האם נדע לעשות זאת? האם נסכים לעשות זאת? האם נוותר על הפחדים שלנו על מנת להיות אחד עם אלוהים? אני מאוד מקווה שכן, ומזמינה אתכם להתפלל יחד איתי ולבקש מאלוהים שיאיר את נפשנו ויעזור לנו לתת לו להיכנס. כך מבקשת תפילת הדלקת נרות שבת: "והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד, והאר פניך וניוושע". אמן. אמן ואמן ואמן.

***

לקריאה נוספת:
שנה טובה, שנה תודה
האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה
"אני בסדר אתה בסדר" בחיי החינוך וההוראה
כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית
שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה



12 תגובות:

רמבו רוחני אמר/ה...

עוד לא קראתי את המאמר אלא רק הציטוט הראשון והוא פשוט מהמם בעיני, ממש מרגש.

מרב כהן - הדר אמר/ה...

תודה רבה רמבו. אני מסכימה איתך לגמרי ומזדהה עם כל מה שאמרת... :)

black dog אמר/ה...

נהנתי מאוד לקרוא.
יש כמה דברים שאני חולק על תפיסותייך, אבל בגדול אני מסכים.
חשפת כמה תובנות יפות מאוד שרוב האנשים מפחדים אפילו להזכיר - כמו עניין החילוניות כדת, והיות האתאיסטים מאמינים בשל חוסר יכולתם להתנתק מהדת.
בכל מקרה, אני חושב שעיקר העבודה שלנו כבני אדם היא להציב בפני עצמנו את השאלות ולנסות להגיע לתשובות במלוא הכנות.
התשובות נמצאות. צריך רק לא להתייאש מלחפש...

מרב כהן - הדר אמר/ה...

שלום לך בלק דוג,
אני מאוד שמחה לשמוע שקראת ונהנית והסכמת עם חלק ניכר מהדברים. ואני ממש מסכימה איתך שעיקר העבודה שלנו היא לשאול שאלות ולחפש להן תשובות - כל אחד מהמקום שבו הוא נמצא, עם האמת הפנימית שלו. וכמובן - כפי שאמרת - רק לא להתייאש מלחפש...

black dog אמר/ה...

אגב, בסוף עברתי לגור בקטמונים, על גבול תלפיות...

מרב כהן - הדר אמר/ה...

אה באמת? אני מקווה שאתה מרוצה שם... :) ברוך הבא לירושלים :)))

יואב אמר/ה...

הערה לגבי דת ואמונה. אני מסכים שהדת מתפקדת על תקן של הורי אבל לזכותה יאמר שבזמן שהדת נוסדה דבר זה היה כנראה הכרחי מבחינה נפשית עבור הקולקטיב כולו. המנגנון ההורי של הדחקה, מגובה באלוהות נוראת-הוד היה נחוץ כדי לסייע לאגו החלש להתבצר ולהגן על עצמו, ולכן בזמנו זה היה חידוש רוחני מדהים בואנו- בני העם היהודי - יכולים להתגאות עד היום.

הבעיה היא שכיום האגו ברמה התרבותית-קולקטיבית התפתח מאד ואין עוד צורך להשתמש במנגנונים כאלה כדי לגדל את האגו ולחזק אותו. נקודת הפתיחה התרבותית כבר לא זקוקה לכך, לפחות לא בחברות מפותחות. במצב שנוצר הדת מהווה מכשול מפני התפתחות רוחנית לאנשים רבים.

ועדיין - למה כל כך הרבה אנשים נמשכים לדת וחוזרים בתשובה, לא רק יהודים אלא גם מוסלמים? אולי תשובה אפשרית אחת היא שחלקים בתרבות החילונית כבר כל כך מופקרים שהאנשים שגדלו שם מרגישים שהם זקוקים להורי הנוקשה של הדת כדי להחזיק מעמד מבחינה נפשית.כך, הם עוברים מהפקרות של הילד המתמרד למסגרת הנוקשה של ההורי. בכנות, אני בהחלט מבין אותם, אבל אני עדיין מאחל להם ולכולנו למצוא את דרך האמצע של אמונה...

מרב כהן - הדר אמר/ה...

שלום יואב,
מאוד שמחתי לקרוא את תגובתך החכמה ואני מסכימה איתך בכל מילה ומילה. וגם אני כמוך, מאחלת לכולנו למצוא את דרך האמצע שמשלבת את הטוב שבכל העולמות. נהניתי מאוד לקרוא את מה שכתבת! :)))

יואב אמר/ה...

בשביל החילונים, אלוהים נתפס כהורי רע, אצל הדתיים אלוהים נתפס כהורי טוב.

בקיצור, מבחינה נפשית, שתי הקבוצות הם ילדים.השאלה שלי היא: איפה לעזאזל המבוגרים בגן ילדים הזה???

מרב כהן - הדר אמר/ה...

שאלה ממש מצוינת יואב. מסכימה איתך לגמרי. כפי הנראה האנושות עדיין לא מספיק בוגרת על מנת להכיל את דמות האל בשלמותה. מקווה שזה ישתנה מתישהו...

יואב אמר/ה...

לגבי האמונה כשיטת טיפול, אפשר לומר שאמונה מובילה לאחריות על החיים שלנו ולהיפך - כשלוקחים אחריות על מה שקורה לנו בחיים, מגיעים לאמונה.
במונחים של החברה כולה, ככל שהרעיון של אחריות אישית על החיים שלנו רווח יותר, כך אפשר לדעת שהחברה כולה אמונית יותר. לכן, כשהפתרונות שהחברה מציעה לאנשים אינם מובילים ללקיחת אחריות ולהגברת העצמאות האישית, אז הבעיות לא ייפתרו בצורה משביעת רצון.פתרונות שמגבירים תלות של אנשים במוסדות (חילוניים או דתיים) אינם פתרונות מעמיקים של אמונה.

מרב כהן - הדר אמר/ה...

נכון, יואב, אני מאוד מסכימה איתך. חברה שניזונה מהתמכרויות ומחלות ולא מבריאות ועצמאות היא חברה שאין בה אמונה ואין בה אלוהים (לפחות במושגים שלי)...

הוסף רשומת תגובה