15 ביולי 2015

לודוויג ואן בטהובן וצוואת הייליגנשטט

אחד התיעודים המרתקים והמצמררים ביותר בתולדות המוסיקה הוא "צוואת הייליגנשטט" שכתב לודוויג ואן בטהובן כשהיה בן 32, צוואה שהופנתה אל שני אחיו - קארל ויוהאן, ובה הוא מתאר את תהליך ההידרדרות השמיעתית שלו ואת השפעתה על חייו הרגשיים. הוא החל לאבד את שמיעתו בהיותו בשנות העשרים לחייו, ומאז שמיעתו הלכה והידרדרה עד מותו בגיל 57. במשך כשלושים שנה חי בטהובן עם נכות שאין מזעזעת כמוה עבור מלחין, כשהוא מתבסס כמעט אך ורק על שמיעתו הפנימית כדי להפיק מעצמו כ"כ הרבה מוסיקה, כ"כ הרבה יופי, כ"כ הרבה עומק רוחני ורגשי.

מתוך "מחברות האוקטבו" / פראנץ קפקא

תולדות האדם הן הרגע שבין שתי פסיעותיו של נודד.

מתוך "טבעה של הנפש" / קארל יונג

עמידה מול ארכיטיפ או אינסטינקט הינה בעיה אתית ממדרגה ראשונה, שדחיפותה מורגשת רק ע"י אותם אנשים המוצאים עצמם מתמודדים עם הצורך להטמיע את הלא-מודע וליצור אינטגרציה של אישיותם. דבר זה נופל בחלקם של אותם אנשים המבינים שיש להם נוירוזה או שהמבנה הנפשי שלהם אינו כשורה. אנשים כאלה ודאי אינם הרוב. האדם הפשוט, שהוא כמעט תמיד "איש ההמון", פועל עפ"י העיקרון שאין עליו להבין דבר וגם אין לו צורך בהבנה, כי עבורו הדבר היחיד שטועה הוא אותה ישות אנונימית מסורתית המכונה "המדינה" או "החברה". אך ברגע שאדם יודע שהוא צריך או יכול להיות אחראי, הוא גם מרגיש אחראי למצבו הנפשי ואז הוא רואה בבירור מה עליו לעשות כדי להיות בריא יותר, יציב יותר ויעיל יותר. ברגע שהוא החל להטמיע את הלא-מודע הוא יכול להיות בטוח שלא יפסח על אף קושי המהווה חלק מהותי מאישיותו. איש ההמון, לעומת זאת, נהנה מהזכות להיות "לא אשם" באסונות הפוליטיים והחברתיים בהם העולם כולו שקוע. בסופו של דבר, מעשיהם של אנשים אלו אינם נחשבים; אך לאחרים יש סיכוי למצוא נקודת אחיזה רוחנית, ממלכה "שאיננה מהעולם הזה".