15 ביולי 2015

לודוויג ואן בטהובן וצוואת הייליגנשטט

אחד התיעודים המרתקים והמצמררים ביותר בתולדות המוסיקה הוא "צוואת הייליגנשטט" שכתב לודוויג ואן בטהובן כשהיה בן 32, צוואה שהופנתה אל שני אחיו - קארל ויוהאן, ובה הוא מתאר את תהליך ההידרדרות השמיעתית שלו ואת השפעתה על חייו הרגשיים. הוא החל לאבד את שמיעתו בהיותו בשנות העשרים לחייו, ומאז שמיעתו הלכה והידרדרה עד מותו בגיל 57. במשך כשלושים שנה חי בטהובן עם נכות שאין מזעזעת כמוה עבור מלחין, כשהוא מתבסס כמעט אך ורק על שמיעתו הפנימית כדי להפיק מעצמו כ"כ הרבה מוסיקה, כ"כ הרבה יופי, כ"כ הרבה עומק רוחני ורגשי.

ילדותו של בטהובן היתה ילדוּת קשה, עשוקה, ילדוּת של ילד רגיש ועדין נפש שחי בצל אביו המתעלל והאכזר. למן ילדותו פיתח בטהובן דפוס של בריחה אל המוסיקה כמפלטו היחיד מהמצוקה שהיה שרוי בה, וכך חי את חייו גם בבגרותו - בודד, גלמוד, מנודה מחברת בני אדם. יש לציין שעד היום לא ידועה הסיבה למחלתו של בטהובן, ויש האומרים שמחלתו היתה מחלה אוטואימונית, ז"א - מחלה פסיכוסומטית, ז"א - מחלה שמשקפת את מצבו הנפשי...

"לאחיי קארל ויוהאן בטהובן. הוי, אתם, בני האדם, החושבים אותי לחדור שנאה, עקשן, מטורף או לשונא-בריות, מה מעוות וחסר צדק משפטכם! אינכם יודעים את הסיבה הנסתרת לאשר תדמינה עיניכם. מעצם ילדותי נטו לבי ורוחי לרגשי נועם של אהבה ושל חיבה, ומתמיד חשתי שנקראתי לבצע מעשים גדולים. אך העלו נא בנפשכם כי מזה שש שנים הנני קורבן להתקפה של מחלה חשוכת מרפא, המחמירה והולכת בשם סכלותם ובורותם של אנשי הרפואה; בעוד שהתקוות להטבה כלות והולכות מדי שנה בשנה, והנני נאלץ להשלים עם הקביעה שמחלתי כרונית, שריפוייה מצריך שנים רבות - אם הוא אפשרי בכלל! נולדתי בעל מזג חם ופעיל ונוטה לשעשועי-החברה, אולם עד מהרה נאלצתי לפרוש מחברת בני אדם, ולבלות ימיי בבדידות. ואם ביקשתי לעיתים להתגבר על כל אלה - הו, מה אכזרית היתה המכה שניתכה עליי משנתקלתי בה בכל פעם מחדש ונתנסיתי בייסורים בשל שמיעתי הלקויה! לא היו בי הכוח והאומץ לומר לבריות: 'הרימו קולכם - צירחו - כי חרש אנוכי!' הה! כיצד יכולתי להכריז על מום בחוש, שהיה קיים אצלי בשיא של שלמות - שלמות שאך מעטים מעמיתיי זכו לה, אם בכלל? אכן, את זאת לא אוכל לעשות! הלא תסלחו לי, איפוא, אם תראוני נרתע ומתבודד בעוד כולי שואף להתערב ביניכם. גדול שבעתיים אסוני, באשר הוא הגורם לאי-ההבנה באשר למניעי התנהגותי...".

וכך כתב באחת התקופות הקשות בחייו: "אסור לי למצוא מרגוע בחברת בני אדם, בשיחות רֵעים, בהשתפכות הנפש. בודד אני, בודד ומבוּדד. איני יוצא בין אנשים אלא אם ההכרח כופה זאת עליי. כמנודה אחיה, ואם אתקרב לחברה, תאחזני האימה שמא יבחינו במוּמי".

מה שמדהים הוא שלמרות הכל, למרות החירשות והדיכאון והכאב, בטהובן יצר מוסיקה כ"כ רבת פנים, מוסיקה שמשקפת נפש מורכבת מאוד - שמחה ועצובה ואופטימית ופסימית ודרמטית ולירית ופשוטה ומורכבת ועוצמתית ורכה ועצובה ורגועה ושובבה ועליזה ומלאת פאתוס... כ"כ הרבה רגשות, כ"כ הרבה נפש. למרות הכל, למרות הכל. אמן מדהים, גדול, ענק. אדם משכמו ומעלה, נפיל בין בני אדם.

אומרים שמילותיו האחרונות של בטהובן היו: "אשמע בשמיים". אני מקווה שהוא אכן הגיע למקום בשמיים שבו הוא שומע, שומע סוף סוף...





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה