לפני מספר שנים כתבתי בדף הפייסבוק שלי את סיפור הפגישה שלי עם בעלי - סיפור יפה ומעניין ומופלא מאין כמוהו. כשפירסמתי את הסיפור בפייסבוק הוא התקבל בתגובות מאוד חמות מצד חבריי, עד כדי כך שאחת מחברותיי ביקשה ממני רשות לפרסם את הסיפור באתר כלשהו
של שידוכים כמעין "סיפור עידוד" עבור רווקים ורווקות שהתייאשו מהאפשרות למצוא לעצמם בני זוג. באותו זמן חששתי מידי מהחשיפה הכרוכה בפירסום הסיפור (בפייסבוק הוא היה מוגן - לחברים בלבד), ולכן לא אישרתי לה לפרסם את הסיפור. אבל הבקשה שלה המשיכה להדהד בלבי וחשבתי לעצמי שאכן, הסיפור הזה בהחלט יכול לעודד אנשים - ולא רק רווקים ורווקות אלא כל אדם שאמונתו בחיים פגה מעת לעת. לכן החלטתי להוציא את הסיפור לאור ולפרסם אותו כאן בבלוג. לדעתי ניתן ללמוד מהסיפור הזה הרבה דברים, ובעיקר ללמוד ממנו עד כמה אנחנו לא לבד בעולם,
ועד כמה אלוהים מכוון ומדריך את צעדינו - ואם רק נדע להקשיב לו - נוכל למצוא אוצרות.
אתם מאמינים בזה? אני כן. מאוד...
בערך כשנה לפני שהכרתי את יואב (יואב הוא בעלי, למי שלא יודע), שוחחתי עם חבר טוב שהיה לי והוא סיפר לי על זוג חברים שלו שהכירו זה את זו בנסיעה ברכבת ומאז הפכו לזוג והתחתנו. הוא אמר לי: "הלוואי שגם אני הייתי פוגש ככה מישהי. אני נוסע בכוונה ברכבות רק כדי שאולי מישהי תתיישב לידי בטעות וככה אפגוש את המיועדת שלי. וזה לא קורה לי אף פעם!". ואני חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך מישהו בכלל יכול לרצות שיישבו לידו ברכבת או באוטובוס. אני אף פעם לא רוצה בזה, וזה תמיד קורה לי. האוטובוס יכול להיות ריק לחלוטין מנוסעים, ובכ"ז, ולמרבה הפלא, מתיישבים דווקא לידי! קריזה!
באותו זמן, כשהמחשבות האלה עלו בראשי, לא ידעתי שבדיוק בצורה כזאת אני בעצמי אפגוש את המיועד שלי. ואם אתם חושבים שבזה הרגע הרסתי את הפואנטה של הסיפור שלי - אתם טועים. כי באותו ערב שבו נפגשנו, 24.11.1997, נדמה שאפילו כוכבי השמיים שינו את מסלולם כדי שיואב ומרב יוכלו להיפגש. כמות צירופי המקרים שקרתה באותו ערב בהחלט משדרגת את הסיפור מ"מקרה" ל"גורל", או אפילו ל"נס" אם יורשה לי להתבטא בפרוזאיות משהו.
כשאני חושבת על זה ומנסה להבין למה היה שווה לאלוהים להתאמץ כ"כ כדי להפגיש בינינו, אני חושבת שאולי אנחנו אמורים להביא לעולם ילד משו משו מיוחד במינו? ואולי בשביל זה כל הטירחה הזאת כן היתה שווה? ואז אני חושבת לעצמי שאולי היה לו שווה להתאמץ "רק" ככה סתם בשביל ששני אנשים יהיו מאושרים ושמחים בחלקם, והאם האהבה לא חשובה מספיק כדי שיתאמצו מאוד בשבילה? ואז אני עונה לעצמי: כן, היא חשובה מאוד. האהבה היא הדבר הכי חשוב בעולם.
לפני שהכרתי את יואב היה לי חבר רציני אחד, כשהייתי נערונת קטנה ותמימה. מאז שנפרדתי מהחבר הזה עברו עליי 10 שנים של חיפושים מתמידים וכואבים אחר בן הזוג האחד והיחיד והאמיתי שלי. בשנים אלו למדתי, לימדתי, עשיתי הרבה מאוד דברים, ובעיקר: שרדתי. אלה היו שנים קשות ומרות מאוד בחיי, שנים שהשאירו חותם עמוק וקשה מאוד על נפשי. ועם כל הקשיים שהיו לי בתקופה זו, מעולם לא ויתרתי על חיפוש אחר האהבה הזוגית, עקשנית שכמותי. כך, היו לי הרבה רומנים, פלירטים, סטוצים, סיפורים מלאי אשליות עצמיות מבדחות או טראגיות (תלוי באיזה יום תפסתם אותי), ועוד ועוד מכל טוב, ובקיצור - התאהבתי על ימין ועל שמאל וכל מה שיצא לי מזה היה רק חול וחול.
שנים אלו הסתיימו באכזבה מרה מעצמי ומהעולם, אכזבה שבאה לידי ביטוי במשבר קשה ועמוק שעברתי כשהייתי בת 27. המשבר הזה היה גופני ונפשי, ובקיצור אומר לכם ששכבתי במיטה במשך חודש שלם, ובאותו החודש לא הפסקתי לבכות (חוץ מהפסקות קצרות פה ושם לאוכל ושינה. אין ברירה, צריך לנוח לפעמים מהבכי הזה). אחרי שעברתי את המשבר הזה חיי השתנו. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לחיות בחוסר רצינות רגשית שכזאת, ושאני חייבת, פשוט חייבת זוגיות אמיתית וברת-קיימא בחיי. והרגשתי שאם לא אמצא את האיש שלי בקרוב - אמות. אמרתי לעצמי שאמשיך את חיי ואעשה כמיטב יכולתי כדי לקדם את עצמי ככל האפשר, אולם "הוא" - ויהיה מי שיהיה - חייב להגיע בקרוב כי אני לא יכולה יותר להמשיך ככה.
באותן השנים המדוברות לימדתי בצפון הארץ, והייתי נוסעת כל שבוע לצפון ובחזרה. ובאותה השנה שאני מספרת עליה לימדתי שם יומיים כל שבוע כך שהייתי נוסעת לצפון בימי ראשון בבוקר וחוזרת לירושלים בימי שני בערב. באותו שבוע שבו נפגשתי עם יואב התרחש עם אמא שלי אירוע קטן לכאורה אך בעל משמעות נפשית עמוקה מאוד עבורי, ולהרגשתי האירוע הזה הוא שסגר תהליכים בנפש שלי לקראת הפגישה המיוחלת עם המיועד שלי. כך שכפי שאתם רואים, הבמה היתה מוכנה, ואיתה השחקנים והתאורה והתפאורה והכל - ועכשיו רק חסר שיבוא החתן.
והוא בא.
ביום שני, 24.11.1997, הגעתי בשעה 10 בלילה לתחנת האוטובוס של רכבת צפון בת"א, וחיכיתי לקו 480 כדי לחזור לירושלים בתום יומיים של עבודת הוראה אינטנסיבית מאוד. הייתי עייפה מאוד, עד לאין תיאור בכלל, וכולי עמוסה תיקים ועטופה טונות בגדים (היה אז סוף נובמבר, אחרי הכל. ז"א - קר, ואפילו קר מאוד). היה לי קר, הייתי רעבה, והתגעגעתי קשות לביתי החמים והנעים שבמשך יומיים תמימים לא שהיתי בו. וכל זה מצייר תמונה של אדם לא הכי סבלני ונחמד בעולם.
יחד עם זאת, כפי שכבר אמרתי, הייתי עדיין (ותמיד ולעולם) פתוחה לקשר עם זולתי, ובעיקר עם הזולת הגברי העונה לתיאור: "בן זוג פוטנציאלי למרב". ואכן, למרבה הפלא, התקיים "זולת" אחד שכזה בתחנת האוטובוס. בחור נאה למראה, חביב וידידותי לסביבה, ולמרבה הפלא, ולמרות המראה הדוחה שחשתי שהתברכתי בו באותו ערב - שם עינו עליי. ובכן, פצחנו שנינו במלאכת עשיית עיניים נמרצת זה לכיוונו של זו, והופעתו הפתאומית של זה בחיי עוררה לפתע את רוחי והשילה ממני מטען ממש עצום של כבדות וקדרות רוח, וזאת למרות העייפות הנוראה שקפצה עליי בשעת הלילה המאוחרת הזאת. ובכן, חיכיתי שנעלה כבר לאוטובוס ונתיישב זה ליד זו (שום אופציה אחרת לא הובאה בחשבון מבחינתי), ונתוודע זה אל זו באינטנסיביות (רוחנית ואינטלקטואלית בלבד בינתיים!).
ובכן, האוטובוס הגיע. וכשהסתכלתי סביבי, לראשונה באותן דקות מאז הגעתי לתחנה, חשכו עיניי: כמות אנשים כזאת שממתינה לאוטובוס בשעה אומללה זו של הלילה לא ראיתי מימיי! מדובר היה בהמון אדם הצובא על פתחו של האוטובוס וממלא אותו מכל טוב! ומאחר שמדובר היה באוטובוס האחרון לאותו היום, אף אחד לא התכוון לוותר על זכותו לנסוע ירושליימה דווקא באוטובוס הזה. כך שכפי שאתם מבינים, מדובר היה באוטובוס צפוף מאוד, צפוף לעייפה. חבל"ז.
כהרגלי בקודש חיכיתי עד שכולם יעלו ואני אעלה אחריהם. אותו בחור חביב ועושה-עיניים חיכה איתי, ולבסוף עלינו שנינו כלאחר כבוד לאוטובוס, כשליבי מלא בשמחה גדולה: הוא חיכה לעלות איתי! גם הוא מעוניין שנשב יחדיו ונתוודע זה לזו! איזה כיף! ובכן, עלה לו הבחור לפניי וכבש לנו שטח משלנו: המושב האחורי של האוטובוס. למרבה הפליאה/המקרה/המזל/הקארמה - המושב האחורי (זה שיש בו 5 מושבים? מכירים?) היה המקום היחיד שהיה ריק לחלוטין מנוסעים (!), כך שנדמה היה שצפויה לנו נסיעה ארוכה ומעניינת במיוחד - וכפי שאתם רואים, בשלב זה כבר הייתי עירנית וסקרנית לחלוטין כלפי העולם, ובעיקר כלפי אותו עלם חמודות - שכני למסע.
ובכן, הנהג התחיל עם שגרות הנסיעה שלו: סוגר דלתות, מכבה אורות, והאוטובוס משמיע את הציפצופים האלה שמבשרים על בואה של הנסיעה המיוחלת. אני כבר מאורגנת במושב שלי, חפציי על המושב שלידי, עטופה כדבעי מכף רגל ועד ראש, נינוחה, הבחור החביב יושב בקצה השני של 5 המושבים (תפס מרחק בטוח הבחור), ואנא נהג, הכל מאורגן, אנא סע כבר ונתחיל לחזור הביתה ולהתמסר להיכרות המסעירה עם שכני החביב (ועושה-העיניים) לנסיעה!
כשפתאום, אאוט אוף נווור, עולה לו לאוטובוס בחור אחד ומכוון דרכו ישר אליי. טוב נו, לא באמת ישר אליי אלא אל המושב היחיד שנותר באוטובוס - המושב האמצעי מבין 5 המושבים (ויש לציין: 3 המושבים שביני ובין עלם החמודות נשארו ריקים לפני כיבושם על ידי זה שמקרוב בא). מיד התרגזתי. למה? כי אני שונאת שמתיישבים לידי, זה למה. וחוצמזה - הוא התיישב בדיוק ביני לבין הבחור שכה השתוקקתי להכיר לפניי ולפנים! אמרתי לעצמי: תירגעי, הוא לא עושה לך את זה בכוונה! באמת אין לו איפה לשבת! האוטובוס מלא לגמרי כרגע! מה את רוצה, שהוא יישב על הריצפה בגללך?? אוקיי, השבתי לעצמי, אני מסכימה להשלים עם נוכחותו, אבל אני עדיין כועסת על החמצת ההזדמנות להכיר את הבחור החביב הזה שלא אכיר עכשיו בגלל המקריז הזה שהתיישב בינינו!
וכך, מבינה שאין מה לעשות אך ממורמרת קשות על רוע מזלי (שוב! שוב אישאר בודדה כל חיי ואמות ערירית וגלמודה! והכל בגלל הבחור המקריז הזה!), התקפלתי לתוך עצמי, הרכנתי ראש בפני גלגל הקארמה האכזרי, והכנתי את עצמי לנסיעה מיובשת וחסרת תכלית שתסתיים (שוב, כרגיל!) בלא-כלום. וכשהסתכלתי על הבחור הזה שהתיישב לידי הוא מאוד לא מצא חן בעיניי בתור תחליף ראוי להרפתקה שהחמצתי בגללו. למה? כי הוא היה יותר מידי רזה. מה לעשות, גדלתי עם דפוס שגבר צריך ואף חייב להיות גדול ומלא, ולא רזה כמו שרוך עצוב ונידף ברוח. לא, לא מצא חן בעיניי הבחור הזה. בכלל לא. וחבל שהוא עלה לאוטובוס הזה והתיישב לידי. חבל מאוד.
אבל כנראה שאלוהים חשב אחרת...
מיד כשהתיישב לו הבחור לידי, שלף הלזה ספר באנגלית מתיקו והחל לקרוא במרץ ובהנאה גלויה עד משעשעת. מיד שמתי לב לעובדה אחת פשוטה: הבחור הזה חי מצוין עם עצמו. טוב לו עם עצמו. מחובר לעצמו היטב. מצא חן בעיניי... הרגשתי שיש לו עולם פנימי עשיר משלו ושהוא מסוגל לעניין את עצמו לגמרי וממש ולחלוטין. קינאתי בו. הלוואי עליי כמו שאומרים... ואז החלה הנסיעה והנהג כיבה את האורות. ומאחר שהבחור ישב באמצע, לא היתה לו תאורה משלו להאיר את הספר שקרא בו בכזאת שקיקה, והוא הרים את ראשו במצוקה ומתוך קריאה לעזרה, ועיניו אמרו: ומה אעשה עכשיו??
מיד נעניתי לקריאתו, אבל באנוכיות משהו, ואמרתי לו "אין לך תאורה משלך. אני מוכנה להדליק בשבילך את המנורה שלי אבל אני לא מחליפה איתך מקום כי אני לא אוהבת לשבת באמצע. אני פוחדת ליפול" (וחוצמזה - רציתי להוסיף - לא מספיק שהפרעת את תוכניותיי הנפלאות לערב הזה, אתה עוד מצפה ממני להחליף איתך מקום?? חוצפה!). והוא מצידו ענה לי "אם תפלי - תפלי מקסימום חצי מטר. לא נורא. לא יקרה לך כלום". וצחקתי כמובן. מצחיק הבחור. וכך, עם משפטי מחץ חיזוריים ורומנטיים שכאלה, החלה לה ידידות מופלאה שהמשיכה לחברות שהמשיכה לנישואין שהמשיכה לאהבה הגדולה של חיי.
בהמשך הנסיעה התעניינתי בספר שהוא קורא, והסתבר שמדובר היה בספר אודות חינוך. חינוך! ובדיוק עכשיו אני חוזרת מיומיים של הוראה אינטנסיבית וכולי שטופה בחוויות ורעיונות חינוכיים שחבל"ז! התחלנו לשוחח מעין "סמול טוק" "קליל ושטחי" אודות חינוך, חברה, תרבות, אמנות, נפש, ומה לא. הנסיעה חלפה ועברה לה ביעף, כשבאמצע הדרך ירד מהאוטובוס אותו עלם חמודות שבניתי עליו את כל עתידי. כשהוא ירד מהאוטובוס הוא הסתכל עליי במין מבט עצוב כזה, ואני החזרתי לו עצב במבטי. באמת התעצבתי עליו. עדיין לא ידעתי שברגע זה ממש יושב לידי הבשערט שלי.
לבסוף הגענו לירושלים. עדיין לא ידעתי איך קוראים לו לאותו בחור שנסחפתי איתו לשיחה "קלילה ושטחית" שכזאת אודות כל דבר תחת השמש, וכשירדנו מהאוטובוס הוא כתב לי על פתק את שמו ואת מספר הטלפון שלו כדי שאוכל ליצור איתו קשר אם ארצה בכך. ועל הפתק היה כתוב: יואב כהן. וכל השאר שייך להיסטוריה...
וכעת אני מגיעה לחלק הניסי באמת של הסיפור, הוא הצד של יואב. אם תשימו לב, בסיפור שלי רוב הדברים שקרו היו שגרתיים מאוד: תמיד עליתי על אותו האוטובוס, תמיד באותה השעה, וכד'. הדברים היחידים שהיו שונים הם שבד"כ האוטובוס לא היה כ"כ מלא כמו הפעם, ושעד אותו יום מעולם לא ישבתי במושב האחורי של האוטובוס. אכן, חידוש שאיפשר את הנס. אבל הסיפור של יואב הוא החלק הבאמת מדהים בסיפור הזה.
כשהכרנו, יואב היה אחרי תקופה ארוכה של חיפושים אחר אישה. במשך שנים הוא הרגיש שהוא חייב בת זוג על מנת להתקדם בחייו, אבל כל ניסיונותיו למצוא אישה שמתאימה לו עלו בתוהו. הוא ניסה וניסה, בכל מאודו, ועבר חוויות לא נעימות רבות. אומרים שלא קל למצוא בחורים נורמליים, אך התברר לו לגודל אכזבתו שגם לא כ"כ קל למצוא בחורות נורמליות, או לפחות כאלה שמתאימות לו. בסופו של דבר, ואחרי פרק זוגי טראומטי במיוחד, הוא החליט לוותר על הרעיון שיהיו לו חיי זוגיות. נמאס לו לחפש, נמאס לו לצפות ולקוות לשווא, נמאס לו להתאכזב, ונמאס לו לחלוטין מכל העניין. הוא לא ידע איך הוא הולך להסתדר בלי אישה, אבל הרגיש שהגיעו מים עד נפש והוא לא יכול יותר להתעסק בעניין הזה. ולכן - הוא עזב את העניין הזה והתפנה לחיות את חייו.
באותו הזמן שבו נפגשנו, יואב (גם הוא ירושלמי) למד קורס מחשבים בת"א, וברוב המקרים הוא היה נוסע לקורס ברכב פרטי. כשהוא לא נסע ברכב הוא נסע בתחבורה ציבורית. שעת הסיום הרגילה של הקורס היתה 8 בערב, ובשעה זו הוא היה נוהג לקחת את האוטובוס ולחזור ירושליימה. אבל פעם אחת בלבד במשך הקורס כולו הוא חזר בשעה 10 בלילה. וזו אותה הפעם שבה נפגשנו. הוא הגיע אל האוטובוס באיחור, רגע לפני עזיבתו את התחנה. ומי שהרגישה שעכשיו רק חסר שיבוא החתן - קיבלה אותו היישר לחיקה...
ביום רביעי שאחרי אותו יום שני מופלא נפגשנו לדייט הראשון ה"רשמי" שלנו. במשך לילה שלם שוחחנו ושוחחנו עד שנשמתנו כמעט פרחה מקרבנו, ובסופו של אותו לילה/בוקר נכרתה בינינו ברית. ברית נפשית. ברית של קשר שלא נותק אף לרגע מזמן שנכרתה. ברית של אהבה, נאמנות, חיבור וכנות. תוך חודשים מועטים עברנו לגור יחד, ומאז אנחנו יחד - בטוב וברע, באש ובמים ובתמרות העשן - והיו הרבה הרבה מבחנים ותמרות עשן לעבור ביחד - ובהמשך גם נישאנו בחתונה יפה ומרגשת מאוד.
הקטע המעניין בכל הסיפור הזה הוא שבדיעבד גילינו שבמשך תקופה מסוימת - בערך שנתיים לפני הפגישה המופלאה הזאת - גרנו ממש בסמוך זה לזו. תכל'ס - היינו שכנים! וכשאני שואלת את עצמי למה לא נפגשנו לפני כן, אני עונה לעצמי שלא היינו מוכנים עדיין. וכשנעשינו מוכנים באמת - כבר לא היינו שכנים, ולא היה שום סיכוי שניפגש אילולא התערבו כוחות הגורל לטובתנו - וזאת משום שחיינו בעולמות שונים מאוד, ולא היינו קשורים בשום צורה במעגלים חברתיים או מקצועיים הקרובים זה לזה.
סיפור סיפור...
זמן קצר אחרי הפגישה המופלאה הזאת, התקשרתי יום אחד לעבודה של יואב וענה לי בחור שיואב היה מיודד איתו וסיפר לו את הסיפור. הוא אמר לי: "שמעתי מיואב על איך שנפגשתם, ורציתי להגיד לך: אגד מאחל לכם דרך צלחה!". ואני רוצה לומר: תודה לך אגד על האיחולים! אנחנו משתדלים לממש אותם כל יום על הצד הטוב ביותר...
***
לקריאה נוספת:
הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום
בערך כשנה לפני שהכרתי את יואב (יואב הוא בעלי, למי שלא יודע), שוחחתי עם חבר טוב שהיה לי והוא סיפר לי על זוג חברים שלו שהכירו זה את זו בנסיעה ברכבת ומאז הפכו לזוג והתחתנו. הוא אמר לי: "הלוואי שגם אני הייתי פוגש ככה מישהי. אני נוסע בכוונה ברכבות רק כדי שאולי מישהי תתיישב לידי בטעות וככה אפגוש את המיועדת שלי. וזה לא קורה לי אף פעם!". ואני חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך מישהו בכלל יכול לרצות שיישבו לידו ברכבת או באוטובוס. אני אף פעם לא רוצה בזה, וזה תמיד קורה לי. האוטובוס יכול להיות ריק לחלוטין מנוסעים, ובכ"ז, ולמרבה הפלא, מתיישבים דווקא לידי! קריזה!
באותו זמן, כשהמחשבות האלה עלו בראשי, לא ידעתי שבדיוק בצורה כזאת אני בעצמי אפגוש את המיועד שלי. ואם אתם חושבים שבזה הרגע הרסתי את הפואנטה של הסיפור שלי - אתם טועים. כי באותו ערב שבו נפגשנו, 24.11.1997, נדמה שאפילו כוכבי השמיים שינו את מסלולם כדי שיואב ומרב יוכלו להיפגש. כמות צירופי המקרים שקרתה באותו ערב בהחלט משדרגת את הסיפור מ"מקרה" ל"גורל", או אפילו ל"נס" אם יורשה לי להתבטא בפרוזאיות משהו.
כשאני חושבת על זה ומנסה להבין למה היה שווה לאלוהים להתאמץ כ"כ כדי להפגיש בינינו, אני חושבת שאולי אנחנו אמורים להביא לעולם ילד משו משו מיוחד במינו? ואולי בשביל זה כל הטירחה הזאת כן היתה שווה? ואז אני חושבת לעצמי שאולי היה לו שווה להתאמץ "רק" ככה סתם בשביל ששני אנשים יהיו מאושרים ושמחים בחלקם, והאם האהבה לא חשובה מספיק כדי שיתאמצו מאוד בשבילה? ואז אני עונה לעצמי: כן, היא חשובה מאוד. האהבה היא הדבר הכי חשוב בעולם.
לפני שהכרתי את יואב היה לי חבר רציני אחד, כשהייתי נערונת קטנה ותמימה. מאז שנפרדתי מהחבר הזה עברו עליי 10 שנים של חיפושים מתמידים וכואבים אחר בן הזוג האחד והיחיד והאמיתי שלי. בשנים אלו למדתי, לימדתי, עשיתי הרבה מאוד דברים, ובעיקר: שרדתי. אלה היו שנים קשות ומרות מאוד בחיי, שנים שהשאירו חותם עמוק וקשה מאוד על נפשי. ועם כל הקשיים שהיו לי בתקופה זו, מעולם לא ויתרתי על חיפוש אחר האהבה הזוגית, עקשנית שכמותי. כך, היו לי הרבה רומנים, פלירטים, סטוצים, סיפורים מלאי אשליות עצמיות מבדחות או טראגיות (תלוי באיזה יום תפסתם אותי), ועוד ועוד מכל טוב, ובקיצור - התאהבתי על ימין ועל שמאל וכל מה שיצא לי מזה היה רק חול וחול.
שנים אלו הסתיימו באכזבה מרה מעצמי ומהעולם, אכזבה שבאה לידי ביטוי במשבר קשה ועמוק שעברתי כשהייתי בת 27. המשבר הזה היה גופני ונפשי, ובקיצור אומר לכם ששכבתי במיטה במשך חודש שלם, ובאותו החודש לא הפסקתי לבכות (חוץ מהפסקות קצרות פה ושם לאוכל ושינה. אין ברירה, צריך לנוח לפעמים מהבכי הזה). אחרי שעברתי את המשבר הזה חיי השתנו. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לחיות בחוסר רצינות רגשית שכזאת, ושאני חייבת, פשוט חייבת זוגיות אמיתית וברת-קיימא בחיי. והרגשתי שאם לא אמצא את האיש שלי בקרוב - אמות. אמרתי לעצמי שאמשיך את חיי ואעשה כמיטב יכולתי כדי לקדם את עצמי ככל האפשר, אולם "הוא" - ויהיה מי שיהיה - חייב להגיע בקרוב כי אני לא יכולה יותר להמשיך ככה.
באותן השנים המדוברות לימדתי בצפון הארץ, והייתי נוסעת כל שבוע לצפון ובחזרה. ובאותה השנה שאני מספרת עליה לימדתי שם יומיים כל שבוע כך שהייתי נוסעת לצפון בימי ראשון בבוקר וחוזרת לירושלים בימי שני בערב. באותו שבוע שבו נפגשתי עם יואב התרחש עם אמא שלי אירוע קטן לכאורה אך בעל משמעות נפשית עמוקה מאוד עבורי, ולהרגשתי האירוע הזה הוא שסגר תהליכים בנפש שלי לקראת הפגישה המיוחלת עם המיועד שלי. כך שכפי שאתם רואים, הבמה היתה מוכנה, ואיתה השחקנים והתאורה והתפאורה והכל - ועכשיו רק חסר שיבוא החתן.
והוא בא.
ביום שני, 24.11.1997, הגעתי בשעה 10 בלילה לתחנת האוטובוס של רכבת צפון בת"א, וחיכיתי לקו 480 כדי לחזור לירושלים בתום יומיים של עבודת הוראה אינטנסיבית מאוד. הייתי עייפה מאוד, עד לאין תיאור בכלל, וכולי עמוסה תיקים ועטופה טונות בגדים (היה אז סוף נובמבר, אחרי הכל. ז"א - קר, ואפילו קר מאוד). היה לי קר, הייתי רעבה, והתגעגעתי קשות לביתי החמים והנעים שבמשך יומיים תמימים לא שהיתי בו. וכל זה מצייר תמונה של אדם לא הכי סבלני ונחמד בעולם.
יחד עם זאת, כפי שכבר אמרתי, הייתי עדיין (ותמיד ולעולם) פתוחה לקשר עם זולתי, ובעיקר עם הזולת הגברי העונה לתיאור: "בן זוג פוטנציאלי למרב". ואכן, למרבה הפלא, התקיים "זולת" אחד שכזה בתחנת האוטובוס. בחור נאה למראה, חביב וידידותי לסביבה, ולמרבה הפלא, ולמרות המראה הדוחה שחשתי שהתברכתי בו באותו ערב - שם עינו עליי. ובכן, פצחנו שנינו במלאכת עשיית עיניים נמרצת זה לכיוונו של זו, והופעתו הפתאומית של זה בחיי עוררה לפתע את רוחי והשילה ממני מטען ממש עצום של כבדות וקדרות רוח, וזאת למרות העייפות הנוראה שקפצה עליי בשעת הלילה המאוחרת הזאת. ובכן, חיכיתי שנעלה כבר לאוטובוס ונתיישב זה ליד זו (שום אופציה אחרת לא הובאה בחשבון מבחינתי), ונתוודע זה אל זו באינטנסיביות (רוחנית ואינטלקטואלית בלבד בינתיים!).
ובכן, האוטובוס הגיע. וכשהסתכלתי סביבי, לראשונה באותן דקות מאז הגעתי לתחנה, חשכו עיניי: כמות אנשים כזאת שממתינה לאוטובוס בשעה אומללה זו של הלילה לא ראיתי מימיי! מדובר היה בהמון אדם הצובא על פתחו של האוטובוס וממלא אותו מכל טוב! ומאחר שמדובר היה באוטובוס האחרון לאותו היום, אף אחד לא התכוון לוותר על זכותו לנסוע ירושליימה דווקא באוטובוס הזה. כך שכפי שאתם מבינים, מדובר היה באוטובוס צפוף מאוד, צפוף לעייפה. חבל"ז.
כהרגלי בקודש חיכיתי עד שכולם יעלו ואני אעלה אחריהם. אותו בחור חביב ועושה-עיניים חיכה איתי, ולבסוף עלינו שנינו כלאחר כבוד לאוטובוס, כשליבי מלא בשמחה גדולה: הוא חיכה לעלות איתי! גם הוא מעוניין שנשב יחדיו ונתוודע זה לזו! איזה כיף! ובכן, עלה לו הבחור לפניי וכבש לנו שטח משלנו: המושב האחורי של האוטובוס. למרבה הפליאה/המקרה/המזל/הקארמה - המושב האחורי (זה שיש בו 5 מושבים? מכירים?) היה המקום היחיד שהיה ריק לחלוטין מנוסעים (!), כך שנדמה היה שצפויה לנו נסיעה ארוכה ומעניינת במיוחד - וכפי שאתם רואים, בשלב זה כבר הייתי עירנית וסקרנית לחלוטין כלפי העולם, ובעיקר כלפי אותו עלם חמודות - שכני למסע.
ובכן, הנהג התחיל עם שגרות הנסיעה שלו: סוגר דלתות, מכבה אורות, והאוטובוס משמיע את הציפצופים האלה שמבשרים על בואה של הנסיעה המיוחלת. אני כבר מאורגנת במושב שלי, חפציי על המושב שלידי, עטופה כדבעי מכף רגל ועד ראש, נינוחה, הבחור החביב יושב בקצה השני של 5 המושבים (תפס מרחק בטוח הבחור), ואנא נהג, הכל מאורגן, אנא סע כבר ונתחיל לחזור הביתה ולהתמסר להיכרות המסעירה עם שכני החביב (ועושה-העיניים) לנסיעה!
כשפתאום, אאוט אוף נווור, עולה לו לאוטובוס בחור אחד ומכוון דרכו ישר אליי. טוב נו, לא באמת ישר אליי אלא אל המושב היחיד שנותר באוטובוס - המושב האמצעי מבין 5 המושבים (ויש לציין: 3 המושבים שביני ובין עלם החמודות נשארו ריקים לפני כיבושם על ידי זה שמקרוב בא). מיד התרגזתי. למה? כי אני שונאת שמתיישבים לידי, זה למה. וחוצמזה - הוא התיישב בדיוק ביני לבין הבחור שכה השתוקקתי להכיר לפניי ולפנים! אמרתי לעצמי: תירגעי, הוא לא עושה לך את זה בכוונה! באמת אין לו איפה לשבת! האוטובוס מלא לגמרי כרגע! מה את רוצה, שהוא יישב על הריצפה בגללך?? אוקיי, השבתי לעצמי, אני מסכימה להשלים עם נוכחותו, אבל אני עדיין כועסת על החמצת ההזדמנות להכיר את הבחור החביב הזה שלא אכיר עכשיו בגלל המקריז הזה שהתיישב בינינו!
וכך, מבינה שאין מה לעשות אך ממורמרת קשות על רוע מזלי (שוב! שוב אישאר בודדה כל חיי ואמות ערירית וגלמודה! והכל בגלל הבחור המקריז הזה!), התקפלתי לתוך עצמי, הרכנתי ראש בפני גלגל הקארמה האכזרי, והכנתי את עצמי לנסיעה מיובשת וחסרת תכלית שתסתיים (שוב, כרגיל!) בלא-כלום. וכשהסתכלתי על הבחור הזה שהתיישב לידי הוא מאוד לא מצא חן בעיניי בתור תחליף ראוי להרפתקה שהחמצתי בגללו. למה? כי הוא היה יותר מידי רזה. מה לעשות, גדלתי עם דפוס שגבר צריך ואף חייב להיות גדול ומלא, ולא רזה כמו שרוך עצוב ונידף ברוח. לא, לא מצא חן בעיניי הבחור הזה. בכלל לא. וחבל שהוא עלה לאוטובוס הזה והתיישב לידי. חבל מאוד.
אבל כנראה שאלוהים חשב אחרת...
מיד כשהתיישב לו הבחור לידי, שלף הלזה ספר באנגלית מתיקו והחל לקרוא במרץ ובהנאה גלויה עד משעשעת. מיד שמתי לב לעובדה אחת פשוטה: הבחור הזה חי מצוין עם עצמו. טוב לו עם עצמו. מחובר לעצמו היטב. מצא חן בעיניי... הרגשתי שיש לו עולם פנימי עשיר משלו ושהוא מסוגל לעניין את עצמו לגמרי וממש ולחלוטין. קינאתי בו. הלוואי עליי כמו שאומרים... ואז החלה הנסיעה והנהג כיבה את האורות. ומאחר שהבחור ישב באמצע, לא היתה לו תאורה משלו להאיר את הספר שקרא בו בכזאת שקיקה, והוא הרים את ראשו במצוקה ומתוך קריאה לעזרה, ועיניו אמרו: ומה אעשה עכשיו??
מיד נעניתי לקריאתו, אבל באנוכיות משהו, ואמרתי לו "אין לך תאורה משלך. אני מוכנה להדליק בשבילך את המנורה שלי אבל אני לא מחליפה איתך מקום כי אני לא אוהבת לשבת באמצע. אני פוחדת ליפול" (וחוצמזה - רציתי להוסיף - לא מספיק שהפרעת את תוכניותיי הנפלאות לערב הזה, אתה עוד מצפה ממני להחליף איתך מקום?? חוצפה!). והוא מצידו ענה לי "אם תפלי - תפלי מקסימום חצי מטר. לא נורא. לא יקרה לך כלום". וצחקתי כמובן. מצחיק הבחור. וכך, עם משפטי מחץ חיזוריים ורומנטיים שכאלה, החלה לה ידידות מופלאה שהמשיכה לחברות שהמשיכה לנישואין שהמשיכה לאהבה הגדולה של חיי.
בהמשך הנסיעה התעניינתי בספר שהוא קורא, והסתבר שמדובר היה בספר אודות חינוך. חינוך! ובדיוק עכשיו אני חוזרת מיומיים של הוראה אינטנסיבית וכולי שטופה בחוויות ורעיונות חינוכיים שחבל"ז! התחלנו לשוחח מעין "סמול טוק" "קליל ושטחי" אודות חינוך, חברה, תרבות, אמנות, נפש, ומה לא. הנסיעה חלפה ועברה לה ביעף, כשבאמצע הדרך ירד מהאוטובוס אותו עלם חמודות שבניתי עליו את כל עתידי. כשהוא ירד מהאוטובוס הוא הסתכל עליי במין מבט עצוב כזה, ואני החזרתי לו עצב במבטי. באמת התעצבתי עליו. עדיין לא ידעתי שברגע זה ממש יושב לידי הבשערט שלי.
לבסוף הגענו לירושלים. עדיין לא ידעתי איך קוראים לו לאותו בחור שנסחפתי איתו לשיחה "קלילה ושטחית" שכזאת אודות כל דבר תחת השמש, וכשירדנו מהאוטובוס הוא כתב לי על פתק את שמו ואת מספר הטלפון שלו כדי שאוכל ליצור איתו קשר אם ארצה בכך. ועל הפתק היה כתוב: יואב כהן. וכל השאר שייך להיסטוריה...
וכעת אני מגיעה לחלק הניסי באמת של הסיפור, הוא הצד של יואב. אם תשימו לב, בסיפור שלי רוב הדברים שקרו היו שגרתיים מאוד: תמיד עליתי על אותו האוטובוס, תמיד באותה השעה, וכד'. הדברים היחידים שהיו שונים הם שבד"כ האוטובוס לא היה כ"כ מלא כמו הפעם, ושעד אותו יום מעולם לא ישבתי במושב האחורי של האוטובוס. אכן, חידוש שאיפשר את הנס. אבל הסיפור של יואב הוא החלק הבאמת מדהים בסיפור הזה.
כשהכרנו, יואב היה אחרי תקופה ארוכה של חיפושים אחר אישה. במשך שנים הוא הרגיש שהוא חייב בת זוג על מנת להתקדם בחייו, אבל כל ניסיונותיו למצוא אישה שמתאימה לו עלו בתוהו. הוא ניסה וניסה, בכל מאודו, ועבר חוויות לא נעימות רבות. אומרים שלא קל למצוא בחורים נורמליים, אך התברר לו לגודל אכזבתו שגם לא כ"כ קל למצוא בחורות נורמליות, או לפחות כאלה שמתאימות לו. בסופו של דבר, ואחרי פרק זוגי טראומטי במיוחד, הוא החליט לוותר על הרעיון שיהיו לו חיי זוגיות. נמאס לו לחפש, נמאס לו לצפות ולקוות לשווא, נמאס לו להתאכזב, ונמאס לו לחלוטין מכל העניין. הוא לא ידע איך הוא הולך להסתדר בלי אישה, אבל הרגיש שהגיעו מים עד נפש והוא לא יכול יותר להתעסק בעניין הזה. ולכן - הוא עזב את העניין הזה והתפנה לחיות את חייו.
באותו הזמן שבו נפגשנו, יואב (גם הוא ירושלמי) למד קורס מחשבים בת"א, וברוב המקרים הוא היה נוסע לקורס ברכב פרטי. כשהוא לא נסע ברכב הוא נסע בתחבורה ציבורית. שעת הסיום הרגילה של הקורס היתה 8 בערב, ובשעה זו הוא היה נוהג לקחת את האוטובוס ולחזור ירושליימה. אבל פעם אחת בלבד במשך הקורס כולו הוא חזר בשעה 10 בלילה. וזו אותה הפעם שבה נפגשנו. הוא הגיע אל האוטובוס באיחור, רגע לפני עזיבתו את התחנה. ומי שהרגישה שעכשיו רק חסר שיבוא החתן - קיבלה אותו היישר לחיקה...
ביום רביעי שאחרי אותו יום שני מופלא נפגשנו לדייט הראשון ה"רשמי" שלנו. במשך לילה שלם שוחחנו ושוחחנו עד שנשמתנו כמעט פרחה מקרבנו, ובסופו של אותו לילה/בוקר נכרתה בינינו ברית. ברית נפשית. ברית של קשר שלא נותק אף לרגע מזמן שנכרתה. ברית של אהבה, נאמנות, חיבור וכנות. תוך חודשים מועטים עברנו לגור יחד, ומאז אנחנו יחד - בטוב וברע, באש ובמים ובתמרות העשן - והיו הרבה הרבה מבחנים ותמרות עשן לעבור ביחד - ובהמשך גם נישאנו בחתונה יפה ומרגשת מאוד.
הקטע המעניין בכל הסיפור הזה הוא שבדיעבד גילינו שבמשך תקופה מסוימת - בערך שנתיים לפני הפגישה המופלאה הזאת - גרנו ממש בסמוך זה לזו. תכל'ס - היינו שכנים! וכשאני שואלת את עצמי למה לא נפגשנו לפני כן, אני עונה לעצמי שלא היינו מוכנים עדיין. וכשנעשינו מוכנים באמת - כבר לא היינו שכנים, ולא היה שום סיכוי שניפגש אילולא התערבו כוחות הגורל לטובתנו - וזאת משום שחיינו בעולמות שונים מאוד, ולא היינו קשורים בשום צורה במעגלים חברתיים או מקצועיים הקרובים זה לזה.
סיפור סיפור...
זמן קצר אחרי הפגישה המופלאה הזאת, התקשרתי יום אחד לעבודה של יואב וענה לי בחור שיואב היה מיודד איתו וסיפר לו את הסיפור. הוא אמר לי: "שמעתי מיואב על איך שנפגשתם, ורציתי להגיד לך: אגד מאחל לכם דרך צלחה!". ואני רוצה לומר: תודה לך אגד על האיחולים! אנחנו משתדלים לממש אותם כל יום על הצד הטוב ביותר...
 |
| ביום חתונתנו. יד ביד לאורך כל הדרך |
***
לקריאה נוספת:
הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה