24 בנובמבר 2015

הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית

לפני מספר שנים כתבתי בדף הפייסבוק שלי את סיפור הפגישה שלי עם בעלי - סיפור יפה ומעניין ומופלא מאין כמוהו. כשפירסמתי את הסיפור בפייסבוק הוא התקבל בתגובות מאוד חמות ואוהבות מצד חבריי, עד כדי כך שאחת מחברותיי אפילו ביקשה ממני רשות לפרסם את הסיפור באתר כלשהו של שידוכים כמעין "סיפור עידוד" עבור רווקים ורווקות שהתייאשו מהאפשרות למצוא לעצמם בני זוג. באותו זמן חששתי מידי מהחשיפה הכרוכה בפירסום הסיפור (בפייסבוק הוא היה מוגן - לחברים בלבד), ולכן לא אישרתי לה לפרסם את הסיפור. אבל הבקשה שלה המשיכה להדהד בליבי וחשבתי לעצמי שאכן, הסיפור הזה בהחלט יכול לעודד אנשים - ולא רק רווקים ורווקות אלא כל אדם שאמונתו בחיים פגה מעת לעת. לכן החלטתי להוציא את הסיפור אל האור ולפרסם אותו בבלוג שלי. לדעתי ניתן ללמוד מהסיפור הזה הרבה דברים, ובעיקר ללמוד ממנו עד כמה אנחנו לא לבד בעולם, ועד כמה אלוהים מכוון ומדריך את צעדינו - ואם רק נדע להקשיב לו - נוכל למצוא אוצרות. אתם מאמינים בזה? אני כן. מאוד...

אם תקראו את הרשומה עד סופה תוכלו לראות שמופיעים כאן למעשה שני סיפורים: הראשון הוא "הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית", והשני הוא "שתי מילים שבזכותן הכרתי את בעלי". בזמנו, כשכתבתי את הסיפור בפייסבוק, כתבתי רק את הסיפור הראשון, ובתוכו הופיעה אפיזודה שהשארתי בלתי מסופרת ובלתי מטופלת מבחינה סיפורית. מדובר באפיזודה שמנוסחת בסיפור הראשון כ - "באותו שבוע שבו נפגשתי עם יואב התרחש עם אמא שלי אירוע קטן לכאורה אך בעל משמעות נפשית עמוקה מאוד עבורי" - וכשכתבתי את "הסיפור המופלא" החלטתי לא לפרט לגביה משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שאילו הייתי מפרטת, הרצף הסיפורי היה משתבש קשות; והסיבה השניה היא שהאירוע הזה, ה"קטן לכאורה", פותח נושא חדש והאווירה הנפשית שלו שונה לחלוטין מהסיפור הראשון, מה שהיה עלול לקלקל את האווירה הנפשית של הסיפור הראשון. לכן השארתי את האפיזודה הזאת בצד ולא נגעתי בה בזמנו. יחד עם זאת, כשקראתי מאוחר יותר את "הסיפור המופלא", הרגשתי שמשהו בו מאוד חסר לי. למה? כי האפיזודה הבלתי מסופרת הזאת היא היא שהניעה מבחינה נפשית את הסיפור הראשון, ובלעדיה הסיפור הזה לא היה מתרחש. לכן, כשהחלטתי לפרסם את הסיפור בבלוג, החלטתי לספר גם את סיפורו של אותו אירוע "קטן לכאורה" - וזהו הסיפור שקראתי לו "שתי מילים שבזכותן הכרתי את בעלי". הוא מופיע כאן ברשומה אחרי הסיפור הראשון, ותוכלו לבחור האם אתם רוצים לקרוא אותו או לא. הסיפור הראשון הוא עצמאי וניתן לקרוא אותו מבלי לקרוא את השני, ואילו הסיפור השני בנוי על הראשון ויש לקרוא אותו אחריו.

ובכן, זהו זה. עד כאן ההקדמה. וכעת אתם מוזמנים לקרוא את הסיפורים שלי. קריאה מהנה לכולם...

הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית

בערך כשנה לפני שהכרתי את יואב (יואב הוא בעלי, למי שלא יודע), שוחחתי עם חבר טוב שהיה לי והוא סיפר לי על זוג חברים שלו שהכירו זה את זו בנסיעה ברכבת ומאז הפכו לזוג והתחתנו. הוא אמר לי: "הלוואי שגם אני הייתי פוגש ככה מישהי. אני נוסע בכוונה ברכבות רק כדי שאולי מישהי תתיישב לידי בטעות וככה אפגוש את המיועדת שלי. וזה לא קורה לי אף פעם!". ואני חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך מישהו בכלל יכול לרצות שיישבו לידו ברכבת או באוטובוס. אני אף פעם לא רוצה בזה, וזה תמיד קורה לי. האוטובוס יכול להיות ריק  לחלוטין מנוסעים, ובכ"ז, ולמרבה הפלא, מתיישבים דווקא לידי! קריזה!

באותו זמן, כשהמחשבות האלה עלו בראשי, לא ידעתי שבדיוק בצורה כזאת אני בעצמי אפגוש את המיועד שלי. ואם אתם חושבים שבזה הרגע הרסתי את הפואנטה של הסיפור שלי - אתם טועים. כי באותו ערב שבו נפגשנו, 24.11.1997, נדמה שאפילו כוכבי השמיים שינו את מסלולם כדי שיואב ומרב יוכלו להיפגש. כמות צירופי המקרים שקרתה באותו ערב בהחלט משדרגת את הסיפור מ"מקרה" ל"גורל", או אפילו ל"נס" אם יורשה לי להתבטא בפרוזאיות משהו.

כשאני חושבת על זה ומנסה להבין למה היה שווה לאלוהים להתאמץ כ"כ כדי להפגיש בינינו, אני חושבת שאולי אנחנו אמורים להביא לעולם ילד משו משו מיוחד במינו? ואולי בשביל זה כל הטירחה הזאת כן היתה שווה? ואז אני חושבת לעצמי שאולי היה לו שווה להתאמץ "רק" ככה סתם בשביל ששני אנשים יהיו מאושרים ושמחים בחלקם, והאם האהבה לא חשובה מספיק כדי שיתאמצו מאוד בשבילה? ואז אני עונה לעצמי: כן, היא חשובה מאוד. האהבה היא הדבר הכי חשוב בעולם.

לפני שהכרתי את יואב היה לי חבר רציני אחד, כשהייתי נערונת קטנה ותמימה. מאז שנפרדתי מהחבר הזה עברו עליי 10 שנים של חיפושים מתמידים וכואבים אחר בן הזוג האחד והיחיד והאמיתי שלי. בשנים אלו למדתי, לימדתי, עשיתי הרבה מאוד דברים, ובעיקר: שרדתי. אלה היו שנים קשות ומרות מאוד בחיי, שנים שהשאירו חותם עמוק וקשה מאוד על נפשי. ועם כל הקשיים שהיו לי בתקופה זו, מעולם לא ויתרתי על חיפוש אחר האהבה הזוגית (עקשנית  שכמותי). כך, היו לי הרבה מאוד רומנים, פלירטים, סטוצים, סיפורים מלאי אשליות עצמיות מבדחות או טראגיות (תלוי באיזה יום תפסתם אותי), ועוד ועוד מכל טוב, ובקיצור - התאהבתי על ימין ועל שמאל וכל מה שיצא לי מזה היה רק חול וחול.

שנים אלו הסתיימו באכזבה מרה מעצמי ומהעולם, אכזבה שבאה לידי ביטוי במשבר קשה ועמוק שעברתי כשהייתי בת 27. המשבר הזה היה גופני ונפשי, ובקיצור אומר לכם ששכבתי במיטה במשך חודש שלם, ובאותו החודש לא הפסקתי לבכות (חוץ מהפסקות קצרות פה ושם לאוכל ושינה. אין ברירה, צריך לנוח לפעמים מהבכי הזה). אחרי שעברתי את המשבר הזה חיי השתנו. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לחיות בחוסר רצינות רגשית שכזאת, ושאני חייבת, פשוט חייבת זוגיות אמיתית וברת קיימא בחיי. והרגשתי שאם לא אמצא את האיש שלי בקרוב - אמות. אמרתי לעצמי שאמשיך את חיי ואעשה כמיטב יכולתי כדי לקדם את עצמי ככל האפשר, אולם "הוא" - ויהיה מי שיהיה - חייב להגיע בקרוב כי אני לא יכולה יותר להמשיך ככה.

באותן השנים המדוברות לימדתי בצפון הארץ, והייתי נוסעת כל שבוע לצפון ובחזרה. ובאותה השנה שאני מספרת עליה לימדתי שם יומיים כל שבוע כך שהייתי נוסעת לצפון בימי ראשון בבוקר וחוזרת לירושלים בימי שני בערב. באותו שבוע שבו נפגשתי עם יואב התרחש עם אמא שלי אירוע קטן לכאורה אך בעל משמעות נפשית עמוקה מאוד עבורי, ולהרגשתי האירוע הזה הוא שסגר תהליכים בנפש שלי לקראת הפגישה המיוחלת עם המיועד שלי. כך שכפי שאתם רואים, הבמה היתה מוכנה, ואיתה השחקנים והתאורה והתפאורה והכל - ועכשיו רק חסר שיבוא החתן.

והוא בא.

ביום שני, 24.11.1997, הגעתי בשעה 10 בלילה לתחנת האוטובוס של רכבת צפון בת"א, וחיכיתי לקו 480 כדי לחזור לירושלים בתום יומיים של עבודת הוראה אינטנסיבית מאוד. הייתי עייפה מאוד, עד לאין תיאור בכלל, וכולי עמוסה תיקים ועטופה טונות בגדים (היה אז סוף נובמבר, אחרי הכל. ז"א - קר, ואפילו קר מאוד). היה לי קר, הייתי רעבה, והתגעגעתי קשות לביתי החמים והנעים שבמשך יומיים תמימים לא שהיתי בו. וכל זה מצייר תמונה של אדם לא הכי סבלני ונחמד בעולם.

יחד עם זאת, כפי שכבר אמרתי, הייתי עדיין (ותמיד ולעולם) פתוחה לקשר עם זולתי, ובעיקר עם הזולת הגברי העונה לתיאור: "בן זוג פוטנציאלי למרב". ואכן, למרבה הפלא, התקיים "זולת" אחד שכזה בתחנת האוטובוס. בחור נאה למראה, חביב וידידותי לסביבה, ולמרבה הפלא, ולמרות המראה הדוחה שחשתי שהתברכתי בו באותו ערב - שם עינו עליי. ובכן, פצחנו שנינו במלאכת עשיית עיניים נמרצת זה לכיוונו של זו, והופעתו הפתאומית של זה בחיי עוררה לפתע את רוחי והשילה ממני מטען ממש עצום של כבדות וקדרות רוח, וזאת למרות העייפות הנוראה שקפצה עליי בשעת הלילה המאוחרת הזאת. ובכן, חיכיתי שנעלה כבר לאוטובוס ונתיישב זה ליד זו (שום אופציה אחרת לא הובאה בחשבון מבחינתי), ונתוודע זה אל זו באינטנסיביות (רוחנית ואינטלקטואלית בלבד בינתיים!).

טוב, האוטובוס הגיע. וכשהסתכלתי סביבי, לראשונה באותן דקות מאז הגעתי לתחנה, חשכו עיניי: כמות אנשים כזאת שממתינה לאוטובוס בשעה אומללה זו של הלילה לא ראיתי מימיי! מדובר היה בהמון אדם הצובא על פתחו של האוטובוס וממלא אותו מכל טוב! ומאחר שמדובר היה באוטובוס האחרון לאותו היום, אף אחד לא התכוון לוותר על זכותו לנסוע ירושליימה דווקא באוטובוס הזה. כך שכפי שאתם מבינים, מדובר היה באוטובוס צפוף מאוד, צפוף לעייפה. חבל"ז.

כהרגלי בקודש, חיכיתי עד שכולם יעלו ואני אעלה אחריהם. אותו בחור חביב ועושה-עיניים חיכה איתי, ולבסוף עלינו שנינו כלאחר כבוד לאוטובוס, כשליבי מלא בשמחה גדולה: הוא חיכה לעלות איתי! גם הוא מעוניין שנשב יחדיו ונתוודע זה לזו! איזה כיף! ובכן, עלה לו הבחור לפניי וכבש לנו שטח משלנו: המושב האחורי של האוטובוס. למרבה הפליאה/המקרה/המזל/הקארמה - המושב האחורי (זה שיש בו 5 מושבים? מכירים?) היה המקום היחיד שהיה ריק לחלוטין מנוסעים (!), כך שנדמה היה שצפויה לנו נסיעה ארוכה ומעניינת במיוחד - וכפי שאתם רואים, בשלב זה כבר הייתי עירנית וסקרנית לחלוטין כלפי העולם, ובעיקר כלפי אותו עלם חמודות - שכני למסע.

ובכן, הנהג התחיל עם שגרות הנסיעה שלו: סוגר דלתות, מכבה אורות, והאוטובוס משמיע את הציפצופים האלה שמבשרים על בואה של הנסיעה המיוחלת. אני כבר מאורגנת במושב שלי, חפציי על המושב שלידי, עטופה כדבעי מכף רגל ועד ראש, נינוחה, הבחור החביב יושב בקצה השני של 5 המושבים (תפס מרחק בטוח הבחור), ואנא נהג, הכל מאורגן, אנא סע כבר ונתחיל לחזור הביתה ולהתמסר להיכרות המסעירה עם שכני החביב (ועושה-העיניים) לנסיעה!

כשפתאום, אאוט אוף נווור, עולה לו לאוטובוס בחור אחד ומכוון דרכו ישר אליי. טוב, לא באמת ישר אליי, אלא אל המושב היחיד שנותר באוטובוס - המושב האמצעי מבין 5 המושבים (ויש לציין: 3 המושבים שביני ובין עלם החמודות נשארו ריקים לפני כיבושם על ידי זה שמקרוב בא). מיד התרגזתי. למה? כי אני שונאת שמתיישבים לידי, זה למה. וחוצמזה - הוא התיישב בדיוק ביני לבין הבחור שכה השתוקקתי להכיר לפניי ולפנים! אמרתי לעצמי: תירגעי, הוא לא עושה לך את זה בכוונה! באמת אין לו איפה לשבת! האוטובוס מלא לגמרי כרגע! מה את רוצה, שהוא יישב על הריצפה בגללך?? אוקיי, השבתי לעצמי, אני מסכימה להשלים עם נוכחותו, אבל אני עדיין כועסת על החמצת ההזדמנות להכיר את הבחור החביב הזה שלא אכיר עכשיו בגלל המקריז הזה שהתיישב בינינו!

וכך, מבינה שאין מה לעשות אך ממורמרת קשות על רוע מזלי (שוב! שוב אישאר בודדה כל חיי ואמות ערירית וגלמודה! והכל בגלל הבחור המקריז הזה!), התקפלתי לתוך עצמי, הרכנתי ראש בפני גלגל הקארמה האכזרי, והכנתי את עצמי לנסיעה מיובשת וחסרת תכלית שתסתיים (שוב, כרגיל!) בלא-כלום. וכשהסתכלתי על הבחור הזה שהתיישב לידי הוא מאוד לא מצא חן בעיניי בתור תחליף ראוי להרפתקה שהחמצתי בגללו. למה? כי הוא היה יותר מידי רזה. מה לעשות, גדלתי עם דפוס שגבר צריך ואף חייב להיות גדול ומלא, ולא רזה כמו שרוך עצוב ונידף ברוח. לא, לא מצא חן בעיניי הבחור הזה. בכלל לא. וחבל שהוא עלה לאוטובוס הזה והתיישב לידי. חבל מאוד.

אבל כנראה שאלוהים חשב אחרת...

מיד כשהתיישב לו הבחור לידי, שלף הלזה ספר באנגלית מתיקו והחל לקרוא במרץ ובהנאה גלויה עד משעשעת. מיד שמתי לב לעובדה אחת פשוטה: הבחור הזה חי מצוין עם עצמו. טוב לו עם עצמו. מחובר לעצמו היטב. מצא חן בעיניי... הרגשתי שיש לו עולם פנימי עשיר משלו ושהוא מסוגל לעניין את עצמו לגמרי וממש ולחלוטין. קינאתי בו. הלוואי עליי כמו שאומרים... ואז החלה הנסיעה והנהג כיבה את האורות. ומאחר שהבחור ישב באמצע, לא היתה לו תאורה משלו להאיר את הספר שקרא בו בכזאת שקיקה, והוא הרים את ראשו במצוקה ומתוך קריאה לעזרה, ועיניו אמרו: ומה אעשה עכשיו??

מיד נעניתי לקריאתו, אבל באנוכיות משהו, ואמרתי לו: "אין לך תאורה משלך. אני מוכנה להדליק בשבילך את המנורה שלי אבל אני לא מחליפה איתך מקום כי אני לא אוהבת לשבת באמצע. אני פוחדת ליפול" (וחוצמזה - רציתי להוסיף - לא מספיק שהפרעת את תוכניותיי הנפלאות לערב הזה, אתה עוד מצפה ממני להחליף איתך מקום?? חוצפה!). והוא, מצידו, ענה לי: "אם תפלי - תפלי מקסימום חצי מטר. לא נורא. לא יקרה לך כלום" (וצחקתי כמובן. מצחיק הבחור). וכך, עם משפטי מחץ חיזוריים ורומנטיים שכאלה, החלה לה ידידות מופלאה שהמשיכה לחברות שהמשיכה לנישואין שהמשיכה לאהבה הגדולה של חיי.

בהמשך הנסיעה התעניינתי בספר שהוא קורא, והסתבר שמדובר היה בספר אודות חינוך. חינוך! ובדיוק אני חוזרת עכשיו מיומיים של הוראה אינטנסיבית וכולי שטופה בחוויות ורעיונות חינוכיים שחבל"ז! התחלנו לשוחח מעין "סמול טוק" "קליל ושטחי" אודות חינוך, חברה, תרבות, אמנות, נפש, ומה לא. הנסיעה חלפה ועברה לה ביעף, כשבאמצע הדרך ירד מהאוטובוס אותו עלם חמודות שבניתי עליו את כל עתידי. כשהוא ירד מהאוטובוס הוא הסתכל עליי במין מבט עצוב כזה, ואני החזרתי לו עצב במבטי. באמת התעצבתי עליו. עדיין לא ידעתי שברגע זה ממש יושב לידי הבשערט שלי.

לבסוף הגענו לירושלים. עדיין לא ידעתי איך קוראים לו לאותו בחור שנסחפתי איתו לשיחה "קלילה ושטחית" שכזאת אודות כל דבר תחת השמש, וכשירדנו מהאוטובוס הוא כתב לי על פתק את שמו ואת מספר הטלפון שלו כדי שאוכל ליצור איתו קשר אם ארצה בכך. ועל הפתק היה כתוב: יואב כהן. וכל השאר שייך להיסטוריה...

וכעת אני מגיעה לחלק הניסי באמת של הסיפור, הוא הצד של יואב. אם תשימו לב, בסיפור שלי רוב הדברים שקרו היו שגרתיים מאוד: תמיד עליתי על אותו האוטובוס, תמיד באותה השעה, וכד'. הדברים היחידים שהיו באמת שונים הם שבד"כ האוטובוס לא היה כ"כ מלא כמו הפעם, ושעד אותו יום מעולם לא ישבתי במושב האחורי של האוטובוס. אכן, חידוש שאיפשר את הנס. אבל הסיפור של יואב הוא החלק הבאמת מדהים בסיפור הזה.

כשהכרנו, יואב היה אחרי תקופה ארוכה של חיפושים אחר אישה. במשך שנים הוא הרגיש שהוא חייב בת זוג על מנת להתקדם בחייו, אבל כל ניסיונותיו למצוא אישה שמתאימה לו עלו בתוהו. הוא ניסה וניסה, בכל מאודו, ועבר חוויות לא נעימות רבות. אומרים שלא קל למצוא בחורים נורמליים, אך התברר לו לגודל אכזבתו שגם לא כ"כ קל למצוא בחורות נורמליות, או לפחות כאלה שמתאימות לו. בסופו של דבר, ואחרי פרק זוגי טראומטי במיוחד, הוא החליט לוותר על הרעיון שיהיו לו חיי זוגיות. נמאס לו לחפש, נמאס לו לצפות ולקוות לשווא, נמאס לו להתאכזב, ונמאס לו לחלוטין מכל העניין. הוא לא ידע איך הוא הולך להסתדר בלי אישה, אבל הרגיש שהגיעו מים עד נפש והוא לא יכול יותר להתעסק בעניין הזה. ולכן - הוא עזב את העניין הזה והתפנה לחיות את חייו.

באותו הזמן שבו נפגשנו, יואב (גם הוא ירושלמי) למד קורס מחשבים בת"א, וברוב המקרים היה נוסע לקורס ברכב פרטי. כשהוא לא נסע ברכב הוא נסע בתחבורה ציבורית. שעת הסיום הרגילה של הקורס היתה 8 בערב, ובשעה זו הוא היה נוהג לקחת את האוטובוס ולחזור ירושליימה. אבל פעם אחת בלבד במשך הקורס כולו הוא חזר בשעה 10 בלילה. וזו אותה הפעם שבה נפגשנו. הוא הגיע אל האוטובוס באיחור, רגע לפני עזיבתו את התחנה. ומי שהרגישה שעכשיו רק חסר שיבוא החתן - קיבלה אותו היישר לחיקה...

ביום רביעי שאחרי אותו יום שני מופלא נפגשנו לדייט הראשון ה"רשמי" שלנו. במשך לילה שלם שוחחנו ושוחחנו עד שנשמתנו כמעט פרחה מקרבנו, ובסופו של אותו לילה/בוקר נכרתה בינינו ברית. ברית נפשית. ברית של קשר שלא נותק אף לרגע מזמן שנכרתה. ברית של אהבה, נאמנות, חיבור וכנות. תוך חודשים מועטים עברנו לגור יחד, ומאז אנחנו יחד - בטוב וברע, באש ובמים ובתמרות העשן - והיו הרבה הרבה מבחנים ותמרות עשן לעבור ביחד - ובהמשך גם נישאנו בחתונה צנועה ומרגשת מאוד.

הקטע המעניין בכל הסיפור הזה הוא שבדיעבד גילינו שבמשך תקופה מסוימת - בערך שנתיים לפני הפגישה המופלאה הזאת - גרנו ממש בסמוך זה לזו. תכל'ס - היינו שכנים! וכשאני שואלת את עצמי למה לא נפגשנו לפני כן, אני עונה לעצמי שלא היינו מוכנים עדיין. וכשנעשינו מוכנים באמת - כבר לא היינו שכנים, ולא היה שום סיכוי שניפגש אילולא התערבו כוחות הגורל לטובתנו (וזאת משום שחיינו בעולמות שונים מאוד, ולא היינו קשורים בשום צורה במעגלים חברתיים או מקצועיים הקרובים זה לזה).

סיפור סיפור...

זמן קצר אחרי הפגישה המופלאה הזאת, התקשרתי יום אחד לעבודה של יואב וענה לי בחור שיואב היה מיודד איתו וסיפר לו את הסיפור. הוא אמר לי: "שמעתי מיואב על איך שנפגשתם, ורציתי להגיד לך: אגד מאחל לכם דרך צלחה!". ואני רוצה לומר: תודה לך אגד על האיחולים! אנחנו משתדלים כל יום ויום לממש אותם על הצד הטוב ביותר...

שתי מילים שבזכותן הכרתי את בעלי

ובכן, כפי שאתם רואים, אלוהים היה בעזרנו באותו היום. אבל האמת היא שאלוהים היה בעזרי כבר יומיים לפני כן, בסצנה מדהימה בעוצמתה שהתרחשה ביני לבין אמא שלי. הכל קרה כ"כ מהר, תוך רגע אחד קצרצר שהאיר את נפשי כברק, נחקק בנשמתי לנצח, והותיר אותי המומה, נדהמת, שונה, כ"כ שונה. הכל השתנה בחיי באותו רגע קצרצר, ואני בכלל לא תיארתי לעצמי שבאותו הרגע נפרמו ונקשרו חוטים עלומים בתוך נפשי - חוטים שנועדו לשנות את חיי לתמיד, שנועדו ליילד אותי לחיים חדשים, לחיים של זוגיות ברת קיימא בחיי.

כפי שסיפרתי קודם לכן, באותה שנה מדוברת שבה התרחשה הפגישה עם יואב, לימדתי בצפון הארץ ונהגתי לנסוע בימי ראשון בבוקר לצפון ולחזור לירושלים בימי שני בערב. אולם באותו שבוע ספציפי שבו אנו עוסקים, לא הפלגתי צפונה ביום ראשון אלא דווקא במוצ"ש. ומעשה שהיה כך היה: 

באותה תקופה שבה לימדתי בצפון, אחותי התגוררה באיזור ת"א. באותו שבוע שבו אנו עוסקים אחותי השתתפה באירוע חשוב כלשהו, וביקשה ממני שאבוא לנכוח איתה באירוע הזה. כמובן שהסכמתי. בשמחה. מה גם שאמא שלי רצתה להעביר אל אחותי כמה וכמה דברים, כך שהיתה לי סיבה כפולה ומכופלת לנסוע אל אחותי. קבענו שאגיע אליה במוצ"ש, אהיה איתה באירוע שלה, אלון בביתה, ולמחרת אסע מת"א צפונה. וכך היה. נסעתי לת"א והגעתי אל אחותי. אחרי האירוע שלה הגענו אל ביתה והתקשרנו אל אמא שלי להודיע לה שהכל בסדר איתנו. אחותי דיברה איתה והעבירה לי את הטלפון, ואז אני דיברתי איתה וסיפרתי לה על חוויה מאוד לא נעימה שחוויתי זה עתה בנסיעה מירושלים לת"א - קטע שקרה לי עם בחור שישב לידי באוטובוס (כפי שאתם רואים, אוטובוסים יכולים לזמן הרבה סוגים של חוויות - חיוביות ושליליות כאחד). עד כאן הכל היה כרגיל, שיגרת קשר רגילה עם אמא שלי. אבל פתאום התרחש משהו בלתי רגיל, משהו עוצמתי ששינה אותי באופן בלתי הפיך.

עכשיו, לפני שאני ממשיכה בסיפור, אני רוצה לספר לכם משהו על הקשר שלי עם אמא שלי: היחסים שלי איתה היו מאוד תלותיים. גדלתי באווירה נפשית שאוסרת עליי לפתח את העצמאות שלי ולהיות שייכת לעצמי. האווירה הזאת התבטאה בכל תחומי חיי, ותחום הזוגיות נכלל בכך - כמובן שהוא נכלל בכך. מאז שהתחלתי לפתח מערכות יחסים עם בני המין השני, אמא שלי היתה מעורבת באופן כמעט טוטאלי בכל מה שקרה איתי. תמיד היתה לי הרגשה שאני צריכה - חייבת - לשתף אותה, ולפעמים זה הגיע עד לרמה שהרגשתי שאני חייבת לדווח לה על מה שקורה איתי (ויש לציין שסוג היחסים הזה נמשך גם אחרי שכבר עזבתי את הבית שלה ויצאתי לחיים עצמאיים). תמיד היו לה עצות והנחיות מה אני אמורה לעשות כשהיו לי בעיות בתחום הזה, ותמיד היתה לה ביקורת על בני הזוג שלי, ותמיד היתה לה ביקורת עליי ועל כל מה שעשיתי ולא עשיתי בקשרים הזוגיים שלי. היא התנהגה כלפיי בעריצות ורודנות, בהתנשאות של "אחת שיודעת" (ואם תשאלו אותי מה היא "יודעת" בתחום הזוגיות אני אגיד לכם שהיא ידעה בעיקר להתגרש), וגרמה לי להאמין שאין איש בעולם שיוכל לאהוב אותי (או יותר נכון: לסבול אותי), והכי טוב שאני פשוט אישאר צמודה לסינר שלה כל חיי - כי אחרי הכל, בינינו, הרי אין שום סיכוי שאמצא אהבה בעולם הזה, נכון? היחס שלה גרם לי לדימוי עצמי כ"כ ירוד, כ"כ נמוך, כ"כ מושפל. רוב חיי חייתי עם עצמי בתחושה קשה מאוד - בגללה. והיא מצידה נהנתה מזה. זה היה מקור הכוח שלה עליי - בזכות הדימוי העצמי הירוד שלי היא שלטה בי ורדתה בי. וכמובן שבמצב נפשי רעוע ונורא שכזה לא יכולתי למצוא בן זוג. יש איזושהי קבלה עצמית מינימלית שהאדם חייב לבוא איתה לחיי הזוגיות שלו, איזשהו מינימום של דימוי עצמי חיובי, איזושהי התחלה שממנה אפשר לגדול ולגדל את הנפש. ולי לא היתה התחלה כזאת. הייתי קשורה בעבותות של תלות חולנית אל אמא שלי, ואפילו לא ידעתי את זה. לא ידעתי ולא הבנתי ולא ראיתי ולא קלטתי עד כמה הקשר איתה הרסני לחיי הזוגיות שלי, לא הבנתי עד כמה עצם נוכחותה בחיי מפריעה לי ליצור קשר בריא עם בן זוג, לא הבנתי שהיא זאת שנמצאת בתשתית הבדידות הארורה שחייתי בה כל חיי. ולא רק שלא הבנתי את זה אלא אפילו להיפך: הרגשתי שהיא מהווה עבורי מקום בטוח שבו אני יכולה לשתף ולקבל עצות, לספר על דברים שקורים לי, ואולי אפילו מידי פעם לקבל אישור קטנטן פיצפון קטנטון על זה שאולי, לפעמים, לעיתים ממש ממש נדירות, אני עלולה להיחשב בסדר בעיניה. הסתפקתי בפירורים שלה, ואפילו לא ידעתי שאני ניזונה מפירורים. וכך חייתי, בתוך מעגל סגור, עכור, אפל, מעגל שבו חייתי סביב המרכז שלה, ניזונה מהכלום שהיא (לא) נתנה לי, רוצה - כ"כ רוצה! - למצוא מקום אחר ללכת אליו אבל לא מסוגלת כי אני חלשה ורעבה מכדי לקום וללכת. מבוי נפשי סתום ללא מוצא. ואז קרה המקרה ואלוהים החליט להעיר אותי מתרדמתי בת השנים, להוציא אותי מהמבוי הסתום שהוא אמא שלי, ולהראות לי סופסוף את הדרך החוצה.

וכעת אני חוזרת לסיפור.

שוחחתי איתה בטלפון, כן? וסיפרתי לה על החוויה המאוד לא נעימה שחוויתי זה עתה בנסיעה מירושלים לת"א - הקטע שקרה לי עם הבחור שישב לידי באוטובוס (ודרך אגב, אם תשאלו מה היה הסיפור עם הבחור הזה אספר לכם בקצרה שפשוט מאוד - דיברתי איתו בכנות. זה הכל. ובמושגים של אמא שלי, לדבר עם גבר בכנות זהו חטא שאין גדול ממנו). הרגשתי רע עם הקטע הזה. באמת. הרגשתי רע עם עצמי, עם החיים, עם איך שהתנהגתי, ורציתי - כ"כ רציתי - שהיא תגיד לי איזושהי מילה טובה, משהו שינחם ויעודד אותי ויראה לי שיש לי עדיין תקווה, ואל תדאגי הכל יהיה בסדר, את בחורה נהדרת ובטוח שתמצאי מישהו שירצה להיות חבר שלך ויאהב אותך. כן, את כל הדברים האלה רציתי לשמוע. ממי? ממי שאמרה לי כל חיי בדיוק את ההיפך. ממש כמו אסיר בכלא שמצפה שהסוהר הסאדיסט שלו יהיה פתאום נחמד אליו. אבסורד שכזה. מה לעשות, כשאתה מיואש אתה לא ממש חושב בהיגיון.

ובכן, אם אתם חושבים שהיא פתאום שינתה את עורה ואמרה לי משהו יפה וטוב עליי - אתם טועים טעות מרה. אבל לעומת הפעמים הקודמות שבהן היא היתה "רק" ביקורתית באופן קטלני כלפיי, הפעם היא הגדילה לעשות ואמרה לי משהו שלעולם לא אשכח. משהו קטן, כן? רק שתי מילים, שתי מילים קטנות כ"כ, מילים קטנות שנאמרו בשקט, כמעט בלחש, לחש ארסי ומרוסס שאין ארסי ממנו, ואין לי מושג איך היא עשתה את זה אבל איכשהו היא הצליחה ליצוק לתוך שתי המילים האלה את כל השנאה, את כל הטינה והרוע והאיבה שהיא רחשה כלפיי מאז ומתמיד. "לעזאזל איתך". שתי מילים שמכוונות ישר ללב שלי, מכוונות כדי להרוג, למחוץ אותי סופית, לחסל בי כל רצון לקשר זוגי, להרוס בי כל אפשרות להתרחק ממנה, להפוך אותי לעבד נרצע שלה באופן מוחלט וסופי, שתי מילים שנוצק בהן כל הרעל שהיה שמור עימה במיוחד עבורי. "לעזאזל איתך". שתי מילים. לעזאזל איתך. שולחת אותי לעזאזל, לגיהינום, למקום היחיד שלדעתה אני ראויה לחיות בו. לעזאזל איתך, תלכי לעזאזל.

האמת היא שזאת לא הפעם הראשונה שהיא אמרה לי את המילים האלה. אמנם אמא שלי היא אשה שלא נוהגת לקלל, אבל פה ושם - כשהיא הרגישה שהגיע הזמן "לטפל" בי בחריפות - היא היתה שולפת את המילים האלה ממחסן השנאה שלה ומטיחה בי אותן בתקווה שאבין עד כמה אני רעה ואשתנה סופסוף. אבל הפעם הרגשתי אחרת עם המילים האלה. משום מה לא יכולתי יותר לסבול את זה. כשהיא אמרה לי את המילים האלה הרגשתי שאני ממש עומדת להתעלף - במובן הפיזי ביותר של המילה. התנודדתי מסוחררת במשך כמה שניות, ופתאום הרגשתי כאילו משהו מתפוצץ לי בראש. כאילו פתאום נפל לי אסימון, ולא רק אסימון אחד אלא אלף אסימונים בבת אחת, כמו צלצול אינסופי של מטבעות בזכייה הגדולה בקזינו - כל המטבעות נשרו עליי בבת אחת, כל הנפש שלי צלצלה מכל הכיוונים, היה רעש, כ"כ הרבה רעש בתוכי פנימה, ואז פתאום התעוררתי. בום. הקצתי משנתי. והבנתי. הבנתי הכל. את כל הסיפור. פתאום ראיתי בבהירות מושלמת, באופן חד וצלול וחסר פשרות, את ההשפעה ההרסנית של אמא שלי עליי. הבנתי עד כמה היא הורסת אותי, עד כמה היא הורסת לי כל אפשרות לקשר עם בן זוג, לא נותנת לי ללכת, אוחזת בי באכזריות שאין גדולה ממנה, מורידה אותי ביגון שאולה, למטה למטה, לגיהינום, לעזאזל, למדורי החיים העלובים ביותר שקיימים בעולם הזה. ופתאום הרגשתי שאני לא מוכנה יותר לתת לה לעשות לי את זה. הרגשתי את זה בוודאות מוחלטת, בלי כחל ושרק, והרגשתי שאני יודעת, יודעת, יודעת, ידיעה מוחלטת שאין ממנה דרך חזרה - שלעולם לעולם לעולם לא אשתף אותה יותר במערכות היחסים שלי עם גברים. לעולם. והרגשתי שברגע הזה, הקצר והמהיר כברק, אני נודרת נדר, נדר שאני נשבעת עליו בחיי. זהו, עד כאן. מספיק איתך. אני לא מוכנה יותר לתת לך להיכנס לתוך נפשי אם את כ"כ שונאת אותי. אני לא מוכנה יותר שתקחי חלק בחיי אם את כ"כ מזלזלת בי. זהו. מספיק איתך. אני לא אלך לעזאזל. תלכי את לעזאזל. לא מגיע לך יותר להיות חברה שלי. נמצאת בלתי ראויה להיות חלק משמעותי מחיי. 

ואמרתי לה את זה. "אני לא מספרת לך יותר שום דבר על הקשרים שלי עם גברים". כמה מילים קטנות שמבטיחות הרבה מאוד עתיד. לא מספרת לך יותר שום דבר על הקשרים שלי עם גברים. כמה מילים קטנות שהמשיכו להדהד לי בלב בימים הבאים, בשבועות הבאים, בחודשים הבאים, בחיים הבאים. לא מספרת לך יותר שום דבר על הקשרים שלי עם גברים. את שומעת? לא.

אמא שלי היתה די בהלם מהמשפט הזה. מעולם לא הצבתי גבולות כ"כ ברורים לקשר בינינו. נראה לי שהיא חשבה שמדובר בקפריזה שתעבור לי תוך כמה ימים, ובכישלון הזוגי הבא (שיהיה חייב להגיע, הרי זה ברור לגמרי) אחזור לזחול למעגל הסגור שלה כדי שתעזור לי ללקק את הפצעים (ולהעמיק אותם). היא היתה נבוכה ולא הגיבה לדבריי. ופחות או יותר ברגע זה הסתיימה השיחה שלנו.

כפי שכבר ציינתי, כל ה"אירוע" הזה התרחש במשך פחות מדקה. בסה"כ חילופי מילים קטנות, קצרות, ומי שהיה שומע את השיחה הזאת מהצד לא היה חושד מעולם שמדובר בשיחה משמעותית עבור מישהו. לא היו צעקות או כעסים או סגירת חשבונות או איומים או אלימות מילולית. הכל היה קטן, קטן מאוד. ושקט מאוד. ודרמטי עד אין קץ. בעקבות השיחה הזאת חשתי שינוי מיידי בכל ההוויה הנפשית שלי. למחרת קמתי בבוקר בתחושה שאני הרבה יותר קלה מלפני כן. כאילו הוסר מעליי עול כבד, גדול, ענק, שסחבתי במשך שנים רבות, ופתאום הוא נעלם ואיננו. קמתי אופטימית, מלאת תקוות לימים אחרים, ימים שבהם אתן לעצמי סופסוף צ'אנס להרגיש שאני בסדר ושמותר לי לאהוב ולהיות נאהבת. זו היתה תחושה טובה, באמת טובה. עם התחושה הזאת הלכתי ללמד את שני ימי ההוראה שלי, וכפי שכבר הבנתם - עם התחושה הזאת עליתי לאוטובוס יומיים אח"כ ופגשתי את יואב, המיועד שלי. נס, פשוט נס. כ"כ הרבה ניסים קרו בימים האלה, המיוחדים כ"כ, ימים של בריאה מחדש, ימים של הולדת.

כשאני חושבת על הסיפור הזה בדיעבד, אין לי שמץ של ספק שרק "בזכות" השיחה האיומה והמבהילה הזאת עם אמא שלי יכולתי לפגוש את המיועד שלי. השיחה הזאת הבהירה לי שעל מנת ליצור מערכת יחסים זוגית בריאה עליי להיפרד מהתלות באמא שלי. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד') - הפסוק הזה נכון לדעתי לגברים ולנשים כאחד. אנחנו יכולים ליצור קשרים זוגיים בריאים רק ע"י כך שאנחנו נפרדים מהתלות בהורינו (לפחות במידה כלשהי). הורה בריא משחרר את הילד שלו ומאפשר לו להיות עצמאי, והורה חולה חונק את הילד שלו ולא נותן לו ללכת. כפי שראיתם - נאלצתי לשחרר את עצמי בעצמי מאחיזתה של אמי, כי ככל שהדבר היה תלוי בה היא לעולם לא היתה משחררת אותי מרצונה הטוב ללכת לדרכי. עד עצם היום הזה אני עדיין מקלפת את אמא שלי מהנפש שלי, ולפעמים נדמה לי שמדובר במסע לכל החיים. אבל לפחות אני יכולה לומר שבאותו יום, ובאותה שיחה עם אמא שלי, החל בתוכי תהליך השיחרור שאיפשר לי להתחיל להחלים מהמחלות שגדלתי בצילן.

אם תשאלו מה עלה בגורלו של הנדר שנדרתי, אספר לכם שהיה רגע אחד של מבחן שכמעט ומעדתי בו, אבל בסופו של דבר חזרתי לשיווי המשקל שלי. אחרי מספר חודשים שיואב ואני היינו יחד, היה בינינו מתח סביב עניין מסוים שמאוד פגע בי. בדיוק באותו זמן שבו התרחש העניין הזה אמא שלי התקשרה אליי, וכשהיא שמעה את הקול שלי היא הרגישה שמשהו "לא בסדר" אצלי. היא שאלה אותי מה קרה, ואמרתי לה שקרה לי משהו לא נעים עם יואב. ואז היא שאלה בטון דיבור ממתיק סוד "מה, מה קרה?", והרגשתי שטון הדיבור הזה מנסה לפתות אותי לחזור אליה וליצור איתה שוב את אחוות הנשים הכ"כ מוכרת נגד "הגבר" - האויב המר והאכזר - והרגשתי את כוונתה למשוך אותי בחזרה אליה, אל המקום ההוא שהכרתי כ"כ טוב, היא ואני ביחד, סגורות במעגל הסגור והאפל שלנו. והאמת היא שהיה בי משהו שמאוד רצה להיענות לה. אהבתי את אמא שלי, אתם מבינים. אהבתי אותה מאוד. והתגעגעתי מאוד לאחוות הנשים שלנו. רציתי מאוד להיכנע ולהיות שוב "בצד שלה". אבל הרגשתי שזה ממש מסוכן עבורי. שאסור לי להיכנע למקום הזה, המקום הרע הזה שהרס כל חלקה טובה בחיי הזוגיות שלי. והתעשתתי. חזרתי לעצמי. אמרתי לה "לא, לא, שום דבר לא קרה. הכל בסדר". וזהו. הפיתוי עבר, ועמדתי בו. הנדר לא הופר, אלא בדיוק להיפך - הוא אפילו התחזק עוד יותר בתוכי. ומאז לא קרה ששיתפתי את אמא שלי בחיי הזוגיות שלי. כנראה שהיא הבינה שההיבט הזה של הקשר בין שתינו הסתיים באופן מוחלט וסופי, ומאז היא לא ניסתה שוב להתערב בטריטוריה הזוגית שלי.

בסופו של דבר, הנדר ניצח והזוגיות ניצחה. לא הלכתי לגיהינום אלא לגן עדן. גן עדן של אהבה, נאמנות, חיבור וכנות, גן עדן של יואב ומרב לנצח נצחים...


ביום חתונתנו. יד ביד לאורך כל הדרך

***

לקריאה נוספת:
אני בסדר אתה בסדר
הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה