17 בדצמבר 2015

קצרים #2 - על העץ המזמר, אנשים מוארים, היגיון בשיגעון, ועוד כל מיני

אוסף מגוון של רשומות קצרות בכל מיני נושאים: על העץ המזמר, יצירתיות בעוגות חתונה, מורה שיודע מה הוא לא יודע, סודן של יצירות האמנות הגדולות, גשם של אש וטיפות של שמש, שלב ההידהוד, שריפת גשרים, הנפש כארמון, פגישה עם העבר, היגיון בשיגעון, כתובות על מצבות, קולות של גשם, האמנית כריסטינה אורטרו, אי-אלימות אידיאולוגית, החיים כשיעור מתמטיקה, אנשים מוארים, שיחה מקאברית על נאצים ומוסיקה קלאסית, שיר ערב עירוני, רוע וטימטום הולכים ביחד, הבמאית רמה בורשטיין, שבלול נח בתוך כרובית, נפש ותוכנת ווינדוס, ציפורים חופשיות, ציורים שעשויים מעלים יבשים, כוחנות ועוצמה, הזוגיות כריקוד, לצמוח מאסונות, עצים חיים, ועוד כל מיני.

השבוע קראתי כתבה קטנה וחמודה על עץ אחד שנמצא באנגליה ונקרא "העץ המזמר". מדובר במבנה אקוסטי מעשה ידי אדם שבנוי מצינורות פלדה שיושבים אחד על השני בצורה של עץ, וכשיש רוח היא נכנסת דרך הצינורות ויוצרת קולות מעניינים ומיוחדים. ובכן, קראתי את הכתבה והסתקרנתי. אצתי רצתי מיידית ליוטוב והקשבתי לעץ המזמר, ואני רוצה לומר לכם שנהניתי מכל רגע. קולות מעניינים, מוזרים, "רוחניים" מאוד, והאמת היא שהם הזכירו לי קולות של רוחות רפאים כפי שהם נשמעים בסרטים. אווווווווווווּ... מוזר... אתם מוזמנים להיכנס לקישור ביוטוב ולהקשיב בעצמכם...

*** 

כשהייתי מורה צעירה ובלתי מנוסה הרגשתי מבוכה גדולה בכל פעם שתלמידים שאלו אותי שאלות שלא ידעתי לענות עליהן. התביישתי, אתם מבינים. האמנתי באמת ובתמים שמורה אמור לדעת הכל, ובטח ובטח שלא לחשוף את בורותו ו"חולשתו" בפני תלמידיו. מאז עברו הרבה שנים, וגדלתי והתחזקתי, והיום כשתלמידים שואלים אותי שאלות שאני לא יודעת לענות עליהן, אני עונה להם בפשטות: "אני לא יודעת". ואני מרגישה שמחה גדולה על כך. למה? כי בעיניי רק מורה שיודע מה הוא לא יודע יכול באמת ללמד.

*** 

צילומים מעניינים של דוגמנים על רקע ציורי מדרכות מאת הצייר נית'ין ראו קומבלקר. קצת קשה להאמין שהדוגמנים אכן שוכבים על הקרקע בעת הצילומים האלה, אבל זה בדיוק מה שהם עושים, וזה נראה אמיתי לגמרי - כאילו הם באמת הולכים, עומדים, רצים, רוכבים, זזים, וכד'. דרוש הרבה דמיון וגם יכולת טכנית מעולה כדי להצליח להוציא צילומים כ"כ מדויקים, מדויקים ממש עד הפרט האחרון. מעניין. מעניין ושווה צפיה בכל הצילומים שבכתבה. 

דוגמנית על רקע ציור מדרכה

***

לפעמים בתהליך היצירה יש שלב שאני קוראת לו "שלב ההידהוד". האמת היא שרק בשנים האחרונות התחלתי לשים לב לשלב הזה ובעיניי כדאי לשים לב אליו ולהיערך לקראתו כי הוא מאוד חשוב ומשמעותי לדעתי. למה אני מתכוונת? ובכן, כשמתחילים ליצור יצירה כלשהי, בד"כ יש תהליך של התכנסות וכניסה פנימה לתוך נבכי היצירה, ולאט לאט מתחילים לאבד את היכולת להבחין בכל מיני פרטים ודקויות שהם חלק חשוב ביצירה. כמובן, ככל שהיצירה יותר מורכבת כך התהליך הזה יותר מורכב ויש לא מעט רגעים של התרחקות מהיצירה כך שאפשר להבחין טוב יותר מה קורה בה, אבל באופן כללי ניתן לומר שתהליך היצירה מתאפיין לפעמים בסוג של עיוורון - מרוב שנמצאים כ"כ עמוק בפנים, כבר לא רואים כלום. סוג של אקסטזה נפשית, בעצם. ובסוף, כשמסיימים את היצירה, ונרגעים מהאובססיה הקדחתנית שלה, מגיע השלב של ההידהוד. כמובן - הוא לא חייב להגיע. אין כאן נוסחאות קבועות או משהו כזה. אבל בד"כ ההידהוד מגיע כסוג של התאזנות - הנפש מפצה את עצמה על ליקוי המאורות הזמני שלה, ואז, בשלב ההידהוד, מתחילים לשים לב לכל מיני דברים קטנים - ולפעמים אפילו גדולים - שלא שמנו לב אליהם, והשלב הזה לוקח את הזמן שלו וצורך את האנרגיה שלו. ומאחר שהתחלתי לשים לב לשלב הזה, אני כבר מביאה אותו בחשבון כשאני יוצרת, ונותנת לעצמי את הזמן להדהד עם היצירות שלי - נותנת להן להתעכל בתוכי פנימה לפני שאני ממשיכה הלאה ומשלימה את היצירה סופית. אני מאוד אוהבת את השלב הזה. שלב יפה - שלב ההידהוד...

***

לפעמים אני חושבת שהנפש היא כמו ארמון שיש בו המון המון חדרים, ולכל חדר יש את האופי שלו והצבע שלו והאוצרות שלו, וכדאי להכיר את החדרים כמה שיותר טוב, כי מי שרוצה להיות מלך חייב להכיר טוב טוב את הממלכה שלו. ונורא בא לי להיות מלכה...

***

מה שיפה ביצירתיות זה שהיא מחלחלת לכל מקום, אפילו למקומות שוליים כמו עוגות חתונה. מי היה מאמין שאפשר ליצור עוגות חתונה כ"כ מקוריות ויצירתיות? לא ייאומן כי יסופר...

***

החיים כשיעור מתמטיקה:
1) כשנהנים, הזמן עובר מהר. נכון? נכון.
מזה נובע:
2) כשסובלים, הזמן עובר לאט. נכון? נכון.
מזה נובע:
3) מי שנהנה מחיש את קיצו. נכון? נכון.
מזה נובע:
4) מי שרוצה לחיות הרבה שנים צריך לסבול. נכון? נכון.
מזה נובע:
5) באסה.
נכון?

***

משפט (יפה?) ששמעתי השבוע: "אנשים הם החוליה החסרה בין קופים לבני אדם". חחח. כמה עצוב.

***

ברוח סיכומי השנה הנוצרית הקופצים ומקפצים עלינו מכל עבר, חשבתי לעצמי שטוב יהיה אם גם אני אטול חלק בסיכומים הללו, ואסכם לעצמי את השנה שחלפה לה. ובכן, שאלתי את עצמי, אלו חודשים השנה היו הכי משמעותיים ומעניינים בחיי? והתשובה הרי היא לפניכם: ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר. זהו. רק אלה.

***

נורא מרגיז אותי לראות אנשים ש"דוגלים" באי-אלימות, מצטרפים לכל מיני קבוצות של זכויות בעלי החיים, מדברים ללא הרף על לחיות מתוך רגישות וחמלה, הולכים להפגנות "ירוקות", מטיפים מעל כל במה אפשרית נגד ניצול בעלי חיים ויצורים חפים מפשע, שמים ציטוטים של גנדי בעמוד הפייסבוק שלהם, מדברים ארוכות נגד פגיעה ב"אחר" וב"שונה" - ואחרי כל זה, הם מרשים לעצמם להתנהג בצורה מגעילה ואיומה כלפי אחיהם, בני האדם. אלימות מילולית, איומים, ירידות אחד על השני, השפלה בפומבי, לעג, ציניות, מריבות על רקע "אידיאולוגי", פגיעה בזולת - כל אלה כנראה לא נחשבים בעיניהם "אלימות". אז מה הם כן נחשבים בעיניהם? הנאה? אולי הם נהנים לשנוא? מעניין מה גנדי היה אומר על זה...

***

כ"כ קל לשנוא וכ"כ קשה לאהוב. למה, אלוהים, למה בראת אותנו ככה?

***

הקטע המעניין עם הרעיונות של היטלר אודות "הגזע הארי", עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני וכל השאר, זה שלהיטלר עצמו היו עיניים שחורות ושיער שחור. מעניין. נראה לי שהוא לא הסתכל במראה אף פעם בחיים שלו. וחבל שכך.

***

מברק יהודי: "תתחילו לדאוג. פרטים בהמשך". לא יודעת למה נזכרתי בבדיחה הזאת דווקא עכשיו. אולי כי אני קוראת יותר מידי חדשות לאחרונה? אולי.

***

תמיד חשבתי שרוע וטימטום הולכים מצוין ביחד כי אחרי הכל - אין שום היגיון בלהיות אדם רע - הרוע תמיד מכלה את עצמו בסופו של דבר. ואתמול קיבלתי עוד הוכחה לתזה הזאת שלי, כשראיתי ראיון קצר ומעניין עם השחקן בן קינגסלי שבו הוא מדבר על השואה, והוא מספר בראיון שכשהוא היה בהפסקה במהלך הצילומים לסרט על סיפורו של שמעון ויזנטל בבודפשט, ניגש אזרח מקומי אל צוות השחקנים ושאל על מה הסרט, וכשהשחקנים ענו שמדובר בסרט על שמעון ויזנטל ופעילותו לאחר השואה האיש ענה תשובה שנחקקה בליבו של קינגסלי: "אוי, אתם היהודים... זה לעולם לא קרה, ואם לא תשתקו, זה יקרה שוב". נו תגידו לי אתם - זה לא שיא הרוע והטימטום? לפעמים אני חושבת שהאנושות היא מקום מאוד מפחיד לגור בו.

***

היום היתה לי שיחה מקאברית עם בעלי על מוסיקה ועל כמה שמוסיקה היא משמעותית עבור כלל בני האדם, ועל זה שאין בן אדם שיכול לחיות בלי מוסיקה, והנה, אפילו הנאצים אהבו לשמוע מוסיקה, ובטח איזה כיף היה להם לחזור הביתה מיום עבודה מפרך אחרי שהם רצחו 50,000 יהודים בתאי הגאזים, ולשבת לאכול ארוחה טובה, ובסוף היום, ככה בשביל הפינוק, לשבת בנחת ולהקשיב למוסיקה של מוצרט, וליהנות מכל רגע של מוסיקה שמיימית וטהורה, ואז ללכת לישון בכיף, רגועים, עם חוסר-מצפון נקי - בטח איזה ימים מספקים אלה היו בשבילם, נשמע ממש כיף, ממש יום אידיאלי שעושה חשק לקום למחרת בבוקר ולרצוח עוד 100,000 יהודים בעינויים ומשרפות. אין מה לעשות, הם היו ממש תרבותיים הנאצים האלה.

***

ככל שהים יותר סוער ועמוק ומורכב, כך הספינה ששטה בו צריכה להיות יותר חזקה ויציבה ובטוחה כדי לשוט בו. ככל שהלא-מודע יותר סוער ועמוק ומורכב, כך הוא זקוק למודע יותר חזק ויציב ובטוח כדי לנווט בו. ככל שהילד החופשי יותר סוער ועמוק ומורכב, כך הוא זקוק לבוגר יותר חזק ויציב ובטוח כדי לאפשר לו לממש את עצמו. וככל שהנפש יותר סוערת ועמוקה ומורכבת, כך היא זקוקה ליותר סדר פנימי - כדי לשמור עליה מכל משמר. נפש פראית היא נפש שיש בה גם סערה וגם סדר, גם שיגעון וגם היגיון, והם מתמזגים זה בזה בהרמוניה ובשלמות מופתית. כמו הים. כמו הטבע. כמו אלוהים. במאמר אני בסדר אתה בסדר הסברתי מהם הבוגר והילד החופשי, מה הקשר ביניהם, ומהו תפקידם בחיי הנפש. יש היגיון בשיגעון...

***
  
קרן שמש אחת ויחידה פולחת את העננים הכבדים, השחורים, פורצת בעדם אל השמיים, כאילו השמש אומרת "לא, אני לא מוכנה שיסתירו אותי. כל עוד אני זורחת אני מתעקשת להאיר". מורה טובה השמש הזאת.

***

לפני מספר שנים הלחנתי יצירה שקראתי לה טיפות של שמש. הדימוי של שמש שמטפטפת טיפות של אור מאוד מצא חן בעיניי כי הוא מתאר יפה את התחושה שהיצירה הזאת מעבירה (אור, תנועה, מחזוריות אין סופית). והנה, תאמינו או לא, לאחרונה נתקלתי בכתבה שיש בה סרטון מדהים של נאס"א שמבוסס על צילומים של מערכת התצפית הסולרית, ובסרטון רואים תופעת טבע שנקראת "גשם העטרה", מעין "גשם של אש", או במילים אחרות: "טיפות של שמש". לא ייאומן. המציאות עולה על כל דמיון. וכשראיתי את הסרטון הזה דמיינתי את היצירה שלי כמוסיקת רקע לצילומים, ולפחות לדעתי היא מתאימה בהחלט. שווה מאוד להיכנס לכתבה ולצפות במחזה המופלא הזה. גשם של אש, גשם העטרה, טיפות של שמש - לא משנה איך נקרא לזה, זה פשוט מדהים. מדהים ויפהפה ומאיר את הנשמה...

***

מאמר דעה יפה שקראתי השבוע. מהו סודן של יצירות האמנות הגדולות? שאלה טובה, שיש עליה הרבה מאוד תשובות. וכאן, במאמר הקצר והיפה הזה, יש תשובה שמאוד מדברת אליי ונוגעת ללבי. אתם מוזמנים לקרוא ולהנות מהמאמר.

***

חוויה אסתטית חושנית יוצאת מן הכלל. כריסטינה אוטרו היא צלמת שצילמה סדרת פורטרטים עצמייים עם פירות שנקראת "טוטי פרוטי". אמנם יש משהו קצת קריפי בעיניים הענקיות והפעורות לרווחה בצילומים האלה, אבל הרעיון של הצילומים וכן הביצוע שלהם ממש מדהימים בעיניי. כריסטינה אוטרו - אמנית שהיא תופעת טבע, תרתי משמע...

כריסטינה אוטרו. קלמנטינה קריפית

***

ראיון קצר ומעניין עם רמה בורשטיין, במאית חרדית שביימה את הסרט "למלא את החלל". הנה ציטוט מעניין מתוך הראיון, ציטוט שאני מסכימה איתו במאה ואפילו באלף אחוז: "שאלתי פעם את הרבנית פישר איך אתה יודע האם אתה יוצר בעולמו של השם או בעולם הפרטי שלך, והיא אמרה לי שאם אתה עושה משהו וכשאתה מצליח או נכשל זה היינו הך בשבילך - דע לך שאתה בעולמו של השם. אבל אם אתה מתבאס נורא כשזה לא מצליח ושמח לאללה כשזה כן מצליח - דע לך שאתה בעולם הפרטי שלך". אחת האבחנות המדויקות ביותר שנתקלתי בהן בימי חיי.

***

למה אנשים
חושבים
שאם הם כותבים
את המילים
שלהם
בטור והמילים
מֶנוּקָדוֹת
ומסודרות בצורה
מוזרה
ובלי
פיסוק זה
הופך את המילים
שלהם לשירה?
לא
מצליחה להבין
את
זה.
הזוי
בעיניי

***

לפעמים אני איטית כמו צב ולפעמים מהירה כמו ארנב.
ולפעמים אני באמצע. כמו מרב.

לפעמים אני אומרת לא ולפעמים אומרת כן.
ולפעמים אני באמצע. כמו כהן.

לפעמים אני כבדה כמו פר ולפעמים קלה כמו פרפר.
ולפעמים אני באמצע. כמו הדר.

ולפעמים אני רק אני עצמי. עצמי שלם ומסודר.
כמוני. כמו מרב כהן-הדר.


***

הרבה גשרים שרפתי בחיים שלי. הרבה מאוד. אבל אני לא מצטערת על זה, אפילו לא לרגע. אתם יודעים למה? כי במקום כל הגשרים האלה בניתי לי גשר אחד, אחר, יציב ואמין הרבה יותר: הגשר שמוביל אותי אל עצמי. יותר עדיף. פי אלף יותר עדיף. לפחות בעיניי.

***

להסתובב היום בסופר ופתאום לראות, אאוט אוף דה בלו, את האיש הזה שהיה לך קשר כ"כ ארוך שנים איתו, קשר משמעותי, גורלי אפילו, קשר שבכלל לא רצית בו אבל לא היתה לך ברירה אלא לשאת אותו כמו גיבנת על נפשך המצולקת, ולהיזכר פתאום כמה האיש הזה הפחיד אותך פעם, מזמן, כשלא היתה לך ברירה אלא להיות איתו בקשר, וכמה עשית הכל כדי להימנע מנוכחותו וקירבתו, וכמה פחדת ורעדת ושיקשקת מרוב פחד ממנו, ממש אימה יומיומית, סיוטית, וכמה הלב שלך קפץ בכל פעם שראית אותו או אפילו רק חשבת עליו, וכמה רצית לא להיות איתו בקשר, וכמה שאלת את אלוהים שוב ושוב למה הוא קשר אותך בקשר כ"כ מחייב עם האיש האיום הזה שבקושי ראוי להיקרא אדם, ולמה נאלצת לסבול ממנו כ"כ הרבה שנים, ואח"כ להיזכר בזה שכבר הרבה שנים אתם לא בקשר תודה לאל וזה מה שעזר לך להשתקם ולהתאושש ולהחלים מפגיעתו הקשה של האדם הרע והאטום והנצלן והאנוכי והאכזר הזה, וכבר הרבה שנים שלא ראית אותו וכמה טוב לא לראות אותו ולא להיות במחיצתו שוב ושוב, ואז פתאום לראות אותו היום בסופר כאילו כלום לא קרה - פתאום כך בסופר, מרחק כמה מוצרים, מרחק כמה מדפים, מרחק כמה שנים, מרחק כמה תקופות חיים - ולהתבונן בו טוב טוב, להתבונן בו עמוק, ממש לצוד אותו במבטך, להתבונן ולנסות לראות ממרחק השנים מי הוא באמת, ולראות לראשונה בחייך שהאיש הזה הוא סתם אדם, לא מפחיד ולא שום כלום, סתם אדם חלש, עייף, זקן, מוכה חיים, כפוף מרוב ייאוש ודיכאון, אדם שנשמתו נסוגה פנימה ומתה כבר מזמן, אדם שלא יכול באמת להזיק לך כי בעצם אין בו כלום חוץ ממבע עיניים ריק, חלול, מבט של רוח רפאים, נוכח-נפקד בחייו, שאפילו לא מזהה אותך בעוברך לידו - והרי הייתם כ"כ קרובים פעם, איך ייתכן שהוא לא מזהה אותך? איזה איש זר ומוזר האיש הזה - ולהרגיש אדישות מוחצת כלפי האיש הזה, ושמחה לאיד על מפלתו בזקנתו, וזעזוע מעצם הרעיון שפעם האיש הקטן הזה נראה לך כ"כ גדול, ולהרגיש לראשונה בחייך חופש מהפחד ממנו, ולהרגיש שסוף סוף התבגרת מספיק כדי לראות אותו טוב טוב כפי שהוא. אני כ"כ שמחה שגדלתי.

***

איך שהירח עולה, מטפס לאמצע השמיים, לבן, גדול, בוהק, רוצה לעלות מעלה מעלה, אל מרכז השמיים, ואפילו הציפור השחורה, הגדולה, שטסה מולו כמו מכשפה, חותכת את השמיים במעופה, לא מצליחה להסתיר את יופיו הלבן, הבוהק, והוא עולה ועולה, נקודת אור אחת ויחידה שעולה ומאירה את השמיים. עוד יום עבר. והשמש כבר שוקעת.

*** 

לא שאנחנו זקוקים במיוחד לעוד קולות של גשם בזמן האחרון, כשהחורף נוכח מספיק בחיינו, ומטפטף עלינו מספיק גשם, ולא חסרה לנו אפילו טיפה אחת ממנו עד להודעה חדשה, אבל בכ"ז - רציתי לשתף אתכם בשיר מקסים שמבוצע ע"י מקהלה בשירת אקפלה, ומצליח לדמות בצורה משכנעת ביותר סאונדים שונים של טיפטופים, גשמים, רעמים, וחורף. שיר חורף יפהפה.

*** 

לא יודעת מה איתכם, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת על השאלה מה הייתי רוצה שיכתבו על המצבה שלי. לא שזה כ"כ משנה, כי אחרי הכל - אני כבר אהיה מתה כשיכתבו את זה, אבל בכ"ז - יש משהו במחשבה הזאת שעוזר לי לכוון את החיים שלי יותר טוב ולברר באופן יותר מדויק מה אני רוצה מעצמי כל עוד אני חיה כאן, בעמק הבכא הזה. ולא מזמן נתקלתי בכתבה חמודה ומשעשעת שמדגימה כיצד אנשים אינטליגנטים ושנונים הצליחו להיפרד מהעולם הזה ביצירתיות ובהומור ובחן רב מבלי לקחת את עצמם יותר מידי ברצינות, ואני רוצה להגיד לכם שבהחלט קיבלתי כמה וכמה רעיונות נחמדים מהכתבה הזאת. נראה לי שבסופו של דבר אבקש שיכתבו על המצבה שלי: "האשה שקיבלה הרבה רעיונות מהרבה מאוד אנשים"... 

***

לפעמים, כשאני נתקלת באדם שמתחיל - מבלי שבכלל התבקש - לשפוך עליי קיתונות של משפטים נבובים בנוסח "צריך לשים את האגו בצד", "צריך למצוא את האור שבפנים", ו - "לא צריך לעבור דרך הרפש של הנפש כדי לראות את האור" - כשאני נתקלת באדם כזה אני יודעת שאיתרע מזלי ונתקלתי באדם "מואר" לא עלינו, ושאם אני מעוניינת לשרוד כדאי מאוד שאכין לעצמי פתח מילוט מה"שיחה" המתישה הזאת איתו (ומהר! לפני שיהיה מאוחר מידי!). בשבוע שעבר נתקלתי במישהי כזאת, ואני חושבת שאם הייתי ממשיכה להקשיב להרצאה המתלהבת-היסטרית-מוארת שלה, הייתי עלולה להתאבד מרוב מוארוּת. יצור חשוך ואפל שכמותי.

***

משפט יפה שקראתי היום: "השאלה היא לא האם יש חיים אחרי המוות, אלא האם יש חיים לפני המוות". יפה, נכון?...

***

יש אנשים שרואים עלים יבשים ורואים בהם רק עלים יבשים, ויש אנשים שרואים עלים יבשים ורואים בהם ציורים מלאי השראה שעשויים מעלים יבשים בצורות של בגדים, שמלות, כובעים, מגפיים, בעלי חיים, ועוד. כתבה יפה ומעוררת השראה שגורמת להסתכל על דברים בצורה קצת שונה מההסתכלות היומיומית הרגילה שלנו.

ציור מעלים יבשים. מקוריות מעוררת השראה

***

יש הבדל תהומי בין כוחנות לעוצמה. כוחנות היא כשאתה משתמש בכוח שלך כדי לשלוט באחרים. עוצמה היא כשאתה משתמש בכוח שלך כדי לשלוט בעצמך.

***

יש לי רק מילה אחת (או שתיים לא יותר מזה) להגיד על פוליטיקה: גועל נפש.

***

בחיים לפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה, אבל אם אתה זוכר שיש אלוהים מעליך - אתה תמיד תרגיש למטה, ואם אתה מחובר לאלוהים - אתה תמיד תרגיש למעלה, כך שבסופו של דבר האמונה באלוהים מעניקה לך את היקר בכל אוצרות תבל: איזון נפשי, ותחושת פרופורציות, והרגשה שאתה תמיד נמצא במקום טוב באמצע - בין כל העולמות.

***

היום הקשבתי לשיר "ערב עירוני" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: יוני רכטר) והתרגשתי שוב - בפעם המי יודע כמה - מהמילים של השיר היפהפה הזה - כ"כ הרבה יופי יש בשיר הזה, כ"כ הרבה מקוריות וציוריות וצבעוניות - מעין תיאור של הנוף העירוני שמצטייר בשיר כאילו הוא ממש הטבע עצמו. והשורה שאני הכי אוהבת בשיר הזה היא: "הפנסים פרחי העיר מלבלבים באור ניחוח". ציור קטן, גאוני, בשש מילים בלבד. יפהפה.

***

בחורה שובבה ויצירתית מטרידה את החבר שלה עם שאלה מציקה: אם הייתי נראית אחרת, היית בכ"ז אוהב אותי? סרטון קצר, מלא יצירתיות, הומור ומתיקות.

***

שבלול נח בתוך כרובית. לא, זה לא קטע מתוך שיר או משהו כזה. זאת מציאות פשוטה, יומיומית. חתכתי היום כרובית וגיליתי בתוכה שבלול קטן וחמוד נח לו בתוכה וחשבתי על המשפט הזה - "שבלול נח בתוך כרובית" - ומיד נזכרתי בשיר של יוני רכטר "קילפתי תפוז" (מילים: נורית זרחי) ועל הרעיון המיוחד והמקורי שלו: ילד ישן בתוך תפוז - וחשבתי לעצמי שככה, מתוך חיתוך של כרובית או תפוז או מה שלא יהיה - מתוך המציאות הפשוטה, היומיומית, מגיעים הרעיונות האמנותיים הטובים והיפים, ותהליך ההתפתחות שלהם ממציאות לדמיון הוא שהופך את האמנות מסתם שבלול שנח בתוך כרובית לילד שישן בתוך תפוז, מסתם משהו בנאלי למשהו מיוחד ומקורי. "בתוך התפוז ילד ישן". מקסים בעיניי.

***

הנפש שלי בנויה כמו תוכנת ווינדוס: בכל פעם שאני פותחת חלון, ועוסקת בעניין כלשהו, הוא כובש את כל יישותי כך שהוא נראה לי כמו החלון היחיד שפתוח כרגע, ואני חיה אותו עד הסוף, לגמרי עד הסוף, וכל החלונות האחרים שפתוחים בשורת המשימות של הנפש שלי נמצאים איפשהו ברקע, אייקונים קטנים וזניחים לחלוטין שלכאורה אפשר להתעלם מהם לנצח (אבל רק לכאורה), ועד שאני לא סוגרת את החלון הזה שנמצא כרגע במרכז קיומי אני מרגישה כאילו אין יותר חלונות נוספים בחיים שלי וזה החלון היחיד שלגמרי מעניין ומסקרן אותי להתעסק בו ולגמרי יעניין ויסקרן אותי להתעסק בו כל ימי חיי. ואז אני סוגרת את החלון הזה ועוברת לחלון אחר - וגם לגביו אני מרגישה את אותן התחושות. ככה זה כשאתה אדם טוטלי. אתה חי לגמרי את הרגע ומרגיש שהרגע הזה הוא כל העולם.

***

לפעמים אתה פשוט צריך לקחת את הזמן ולהיפרד מהבנאדם שהיית יכול להיות. ורק אחרי שנפרדת ממנו אתה יכול לפגוש את הבנאדם שהוא אתה, מי שאתה באמת, זה שממלא את הפער הכואב שבין הרצוי והמצוי. זה מי שאתה - לטוב ולרע. ולטוב ולרע - עם הבנאדם הזה אתה צריך ללמוד לחיות. זה מה יש.

***

באיזור שאני גרה בו יש חורשת עצים די גדולה שנשקפת ממרפסת ביתי, ובתוך חורשת העצים הזאת שוכנות להקות ענק של ציפורים. בשעות היום כמעט שאין זכר לכמויות הרבות של הציפורים שמסתתרות בינות העצים הללו, אבל בשעות הדמדומים - כשהיום הופך לאיטו ללילה - פתאום פורץ מתוך החורשה מחזה מרהיב ועוצמתי מאין כמוהו. כאילו הערב מוציא את הציפורים הללו מדעתן, ופתאום הן מגיחות מבין העצים ויוצאות למטס מרהיב ברחבי השמיים, קוראות בקול גדול, מקרקרות ומצפצפות וצופרות ומרעישות עולמות, טסות לכל הכיוונים, חותכות בטיסתן אחת את השניה, רוקדות מעין מחול משוגע ושמח, שמאלה וימינה, למעלה ולמטה, צוללות, נוסקות, מתאגדות, נפרדות, ביחד, לחוד, מהר, לאט, משחקות בעננים, מרהיבות את השמיים, חוגגות את החיים, חיוניות, כ"כ חיוניות, כ"כ מדהימות ומלאות עוצמה. המטס הבלתי-ייאומן הזה מתרחש בכל יום ויום, והוא קורה במשך כ-10 דקות בלבד, ותמיד אני מרגישה שבעשר הדקות האלה הן מבטאות את כל אנרגיית החיים האצורה בהן, מעין חגיגה ששמורה עימן רק לשעות הערב, חגיגה פראית, קמאית, דיוניסית ומלאת שמחה. ואני, שמתבוננת בהן מהצד, עומדת נפעמת למול יופיין, ומשתוקקת לצאת במחול יחד איתן, ונזכרת שגם אני, כמוהן, חיונית וחזקה ומסוגלת לעוף ולצפצף ולקרקר ולצפור ולהרעיש עולמות, וגם אני, כמוהן, חיה, וגם אני כמוהן, חופשית.

***

אני מאוד אוהבת אנשים שקרה להם אסון נורא בחייהם, ולא רק שהם לא התמוטטו כתוצאה מהאסון הזה אלא שהם אפילו צמחו כתוצאה ממנו, ולפעמים גם הביאו הרבה ברכה לעולם בזכות האסון שלהם. כמו למשל סיפורו של יו הר - מדען ששתי רגליו נקטעו בתאונה מחרידה, והוא אומר על האסון שלו כך: "מעולם לא הרגשתי שאני נכה, אלא הרגשתי שהטכנולוגיה הקיימת איננה מספיקה עבורי", וכתוצאה מכך הוא המציא את התותבות הביוניות - תותבות שמדמות את התנועה האמיתית של הגוף - עם הרקמות והכל - כך שהרגליים הביוניות שלו מאפשרות לו לעשות הכל הכל הכל, כולל דברים שהוא מעולם לא הצליח לעשות עם רגליו הטבעיות. התותבות הביוניות הללו משמשות לא רק אותו אלא אנשים רבים נוספים שאיבדו את גפיהם, ובעיניי זהו סמל לניצחון הרוח והנפש - נפש שלא מוכנה להתייאש אלא מחפשת דרכים לגדול ולהתפתח אל מעבר לאסונות שנכפו עליה.

***

יש אנשים שדוחפים את עצמם, ויש אנשים שעצמם דוחף אותם. אני שייכת לסוג השני.

***

לפעמים, כשהטכנולוגיה המורכבת מידי מציפה אותך מכל עבר, ואתה מרגיש שאתה ממש עומד להיחנק מרוב יותר מידי אפשרויות טכנולוגיות שאתה בכלל לא צריך, אתה ממש מתחיל להתגעגע לטלפון חוגה.

***

כשאני מלחינה יצירה אני לא מכוונת אל הרגש או אל השכל אלא אל מערכת העצבים. אל מערכת העצבים שלי, אני מתכוונת - לא של אף אחד אחר. כשאני מלחינה יצירה אני רוצה שהיא תיגע לי בקצות העצבים ותדבר אליי שם, שתיגע בתוככי נפשי. כמובן, לא כל יצירה חייבת מבחינתי להיות מדויקת עד שלמות, אבל אני בהחלט רוצה שכל יצירה שלי תגיד לי משהו שלא אוכל להתעלם ממנו, משהו שיאמר לי - אני נוכחת, אני כאן, תקשיבי לי.

***

זוגיות היא ריקוד בשניים. לפעמים הם רוקדים יחד ונהנים זה מזו ולפעמים הם רוקדים יחד ומפריעים זה לזו ודורכים אחד לשני על הרגליים. לפעמים הוא צריך את כל הבמה לעצמו והיא יושבת בצד ומפנה לו מקום, ולפעמים היא זאת שצריכה את כל המקום והוא מפנה לה את הבמה שתהיה כולה שלה. לפעמים הם רוקדים כל אחד עם עצמו ומתעלמים זה מזו - כל אחד בעולם שלו, עם הריקוד הפרטי שלו, ולפעמים הם מסתחררים יחד בריקוד פראי, קדמוני, שמח. ולפעמים אין להם יותר כוח לרקוד והם הולכים לישון. אבל הם תמיד חולקים את אותה הבמה - כי הבמה הזאת היא ריקוד חייהם, היא הנפש המשותפת של שניהם.

***

תמיד כשאני מסתכלת על עצים הם נראים לי כ"כ חיים שקשה לי להבין למה אנחנו מסווגים אותם כ"צומח" ולא כ"חי" - למה? רק בגלל שהם לא יכולים לדבר?... וכשראיתי את הצילומים המדהימים-עד-לא-ייאומנו שמופיעים בכתבה הקצרה שנקראת "צילומים של העצים העתיקים בעולם", הרגשתי כך ביתר שאת וחשבתי לעצמי שאילו העצים שמצולמים כאן יכלו לדבר, הם בטח יכלו לספר לנו דבר אחד או שניים על ההיסטוריה, על דברי ימי העולם, ועל הרבה דברים שעיניהם ראו מזמן מזמן, כשהעולם היה עדיין צעיר, וכשאפשר היה לצמוח לאט לאט, ולנשום בנחת, ולהשריש לעומק, ולשרוק בשקט, ולהקשיב היטב לרוחות העולם, ולעטות שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה של הדר ויופי שלא מן העולם הזה, ולצמוח לאט לאט, לאט לאט, כמו שרק עצים יודעים לצמוח, מהשורש, לעומק, מהבפנים של העולם, רגליים נעוצות עמוק באדמה וראש מרחף למעלה בשמיים - כ"כ רוחניים, כ"כ מושלמים, כ"כ יפהפיים. הייתי מאוד רוצה לשוחח עם אחד העצים שמופיעים כאן בצילומים - אני בטוחה ששיחה כזאת היתה מרגיעה אותי וממלאת אותי הרבה מאוד השראה...

עץ עתיק. זוכר דברים שהעולם כבר שכח



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה